ההבדל בין הכלב היהודי לממזרים חסרי כבוד (שאותו אהבתי) הוא זה שהראשון מתייחס לעצמו בשיא הרצינות. השדר הוא "זה מה שקרה". אם זה המסר, אני רוצה להרגיש נוח עם מה שכתוב בספר ומה שאני יודעת. לי זה לא קרה, ואני מסכימה שלא נסכים (-:

אני לא בטוח יש טענות דומות גם על "ממזרים חסרי מנוח" של טרנטינו. עם כל הכבוד לדיוק ההיסטורי, מדובר בספרות, ומותר לסופר בדיוני לעשות הכול. לא חייבים להיצמד לכל בדל עובדה ולגלגל עיניים כאילו מה קרה. ברלין, פולין, או יוגוסלביה. מדובר בסיפור מבעד לעיני כלב, לא הביוגרפיה של רודולף הס. אני הראשון שאצטמרר כשמשהו באמינות הדמויות או התקופה יצרום לו, אבל פה הרגשתי שאפשר להניח לכלב לספר סיפור. זה רענן גם בלי המרכאות.

אני חושבת שיש בעיה בכל הקשור לספרות שואה: אנשים נרתעים מלבקר את הספרים האלה. השואה היתה ארוע כה מכונן ועוצמתי, שהניב הרבה ספרים טובים וחזקים. קרביץ חושב שהוא יביא זוית "רעננה" לסיפור. לו היה מתרכז רק בכלב, ניחא. אבל הוא מתאר משפחה שלא יכלה להיות מברלין - אולי מפולין. התנהגות שאינה מתאימה לתקופה, ועוד אי דיוקים וסומך על זה שאנשים יקבלו. אני די כעסתי עליו אחרי שקראתי.

אני דווקא אהבתי מאוד את הספר, הסגנון, וגם הרגש הצפוי נכון שהוא יושב על גימיק פשוט, אבל בעיניי זה מחזיק את הספר ומצליח לרגש גם בסוף.

מסכימה עם Booky זה ספר שמנגן על רגשות (צפויים) של הקוראים. חוטא לאמת ההיסטורית במידה כה רבה, שהוא ממש לא אמין. גם הכתיבה - לדעתי - לא מרשימה. ואני סיימתי את הספר.

סיימת את הספר? אולי לא נתת לו צ'אנס? ואם שמת לב אני לא מדברת על העלילה כמו על סיגנון הכתיבה המיוחד שקרץ לי יותר

ממש לא מסכים. זה ספר צפוי למדי שבנוי על גימיק לא מי יודע מה מוצלח. ברגע שמבינים את הגימיק הספר פשוט נגמר וזה קורה אחרי כמה עמודים ראשונים שלו. גם העברית שלו קצת מעצבנת.