אני אוהבת חפצים קטנטנים. בילדותי הייתה לי מערכת של כלים פיצפונים להגשת קפה. אמנם אני קיבלתי אותם במתנה, כבר לא זוכרת מי נתן, אבל הם היו יקרי ערך ומיד הושמו במזנון בסלון יחד עם כלי הפורצלן, כלי הכסף והבדולח. ולי אסור היה לשחק בהם אלא לראותם בלבד דרך הזכוכית המבריקה של המזנון, שגם עליה אסור היה להניח כפות ידיים ולהשאיר טביעות אצבעות שמנוניות. "בספר "נוריקו סן הילדה מיפן" מאפשרים לנוריקו להוציא את מערכת הפורצלן כאשר מגיעה לבקר אותה אווה. ואני כל כך התקנאתי בה. לכן, כאשר הורי היו יוצאים לבלות ואחרי שאחי הקטן היה נרדם, בזהירות ובשקט הייתי מוציאה אותם. ממלאה קפה בקנקן 'הגדול', חלב 'בקטן', ויושבת ובארשת חשיבות מוזגת לי קפה בחלב כמו אחת הגבירות בבתי הקפה שבאלנבי או ברחוב בן יהודה.

באחד מימי ההולדת קיבלה בתי בית מיניאטורות כזה שנראה כמו תמונה של בית ומחולק לריבועים קטנים ובכל אחד מהם מניחים דמות קטנטונת. להפתעתי כשראתה אמי אותו היא נתנה לבתי את מערכת כלי הקפה הקטנטנים, שעברו מנכדה אחת לשנייה במשפחה.

גם נלה, גיבורת הספר "המיניאטורות' הופתעה ממתנת החתונה שנתן לה בעלה יוהנס כאשר היא עברה לגור אתו באמסטרדם. בית בובות בגודל של ארון ובדמות ביתם. היא מזמינה אצל אמן שהיא לא מכירה ולא פוגשת מיניאטורות למלא את עולמה ולמלא את ביתה החדש, הזר המרוחק והמנוכר לה.

המיניאטורות, שאת חלקן היא מקבלת מבלי שהזמינה אותן מגלות לה סודות ויוצרות סודות אחרים. נלה, בת השמונה עשרה מנסה לפענח את העולם החדש אליו נקלעה. להבין את מערכות היחסים בין האנשים, ולנסות לשנות בדרכה את מהלך החיים אליהם נקלעה. כל זאת על רקע החיים באמסטרדם של המאה השבע עשרה. הריחות, טעמי המאכלים, התלבושות, האירועים וההתנהלות היומיומית עולים חיים בין דפי הספר תוך כדי שהעלילה מתקדמת. האם לדמויות הקטנות יש השפעה על חייה?

ולי במטבח בארון העליון מאחורי שקיות האורז והסוכר, יש צנצנת אחת שאני מחביאה ובתוכה כל מיני יצורים קטנטנים, יש שם בובות, וחתולים חזירונים ודובונים, שאני אוספת כבר המון שנים. חלקם ממשחקים שהיו לילדי, חלקם מפורצלן, חלקם מפלסטיק, חלקם מעץ, וחלקם כל כך קטנים שאי אפשר לראות את הפרטים שעליהם בעין בלתי מזויינת אלא רק לחוש אותם בקצות האצבעות ולתת לדמיון לעוף.

זהו ספר שנכתב אחרי הטרילוגיה טטיאנה ואלכסנדר, אבל בעצם מספר את החיים של הוריו של אלכסנדר.
נראה שהסופרת לא יכלה לעזוב את גיבוריה.. רואים את זה גפ בספרים אחרים שלה, היא תמיד חייבת להזכיר בסוף את טטיאנה או אלכסנדר.
זה בעיתי. כי זה רק יוצא גרוע יותר ויותר.
כנראה שסופר צריך לדעת לפרוש בשיא מגיבוריו ולא ללעוס את חייהם עד דק.

קניתי את הספר במיוחד לחופשה לאחר שקראתי המלצות רבות באחת מקבוצות הקוראים בפייסבוק.
ציפיתי לא להפסיק לצחוק, ולצערי הספר לא הצחיק אותי בכלל.
אין לי שום דבר רע להגיד על הכתיבה, הסופרת, התוכן או כל דבר אחר - רק שאני לא התחברתי ואותי זה לא הצחיק.
אני יכולה להבין איך הספר הוא גאוני לתקופתו ו/או עבור אנשים משכילים ממני, אשר מבינים ספרות אנגלית ונהנים מהאופן שבו גיבונס צוחקת עליה.
אליי לצערי זה לא דיבר :(
ולכן אני ממליצה למי שאינו בקיא בספרות אנגלית לכל הפחות להנמיך ציפיות.