“היא מתבוננת בחלון, סורקת את שערה הארוך והסמיך, השחור כנוצותיו של עורב.
אנחה נפלטת מפיה והיא אינה מניחה לעיניה להפסיק מלשוטט על החלון ועל מתארי הנוף המתוארים בו.
שרעפים רבים נמצאים במוחה. ציפור קלת כנף נוחתת על ענף הסמוך לחלון, המתדפק על קצוותיו.
היא ממשיכה לנעוץ את מבטה, גופה מצוי כאן ועכשיו, פיזית וממשית אך נפשה נודדת הרחק, בצוותא
עם הדרור המזמר בחדווה ואינו מודע לסערה אשר בוא תבוא כמה שעות”