הספר המדהים, המופלא הזה, חוגג אצלי שבוע, והחלטתי שלכבוד היומולדת-שבוע, הגיע הזמן לכתוב עליו ביקורת..
אני אפתח בסיפור: הסתובבתי לי בקניון עם אחותי, והיא פנתה לכיוונה של עוד איזה חנות בגדים משמימה. אז אני כזה, 'טוב, אני נכנסת לסטימצקי' ('שיואוו, איזה תרבותית נהיית לי' 'מה נהיית לי? מאז ומעולם אהבתי לקרוא!'). אני באה להיכנס לחנות, ואז, בום! התקף לב. שוק מוחלט. הילדה הזאת באמת יצאה הרגע מהחנות עם נאמנים??
רצה לבדוק, כן הוא באמת כאן, על המדף, ממש מול העיניים שלי. ממששת. לא, זה לא חלום. מחזיקה, מריחה, מתעלפת. (לא באמת)
איך זה שלא ידעתי שהוא יוצא? איפה החברות שלי כשצריכים אותן? למה אף אחת לא סיפרה??
טוב, אז ברור שקניתי, ולא עזבתי לרגע עד שסיימתי, ולקחתי לי המון זמן לחשוב לפני שהתיישבתי לכתוב ביקורת. שזה עכשיו, כלומר.
וזה הזמן לפקוד, על כל מי שלא שמע את ה-ספויילר על הספר הזה מאיזה חבר מרושע או משיטוט לא אחראי באינטרנט, להתרחק מהביקורת הזו, ומהר.
אבל הריני להכריז חגיגית, חוץ ממנו- מובטח, ללא ספויילרים נוספים.
טוב, אז הרשו לי לפתוח באנחת עונג.
*אנחה*
אחח, אני אוהבת ספרים שגורמים לי להיאנח בעונג. וכנראה שעליהם אני גם כותבת ביקורות.. :)
טריס ופור. (אני מעדיפה לקרוא להם בשמותיהם היפים.)
מעולם, מעולם, לא נתקלתי בזוג כזה. וקראתי ה מ ו ן ספרים, תאמינו לי.
ורוניקה, אני מצדיעה לך. מגיע לך פרס הסופרת המצטיינת.
ברור, הייזל וגאס הם זוג יפהפה יפהפה, ואין על פרסי ואנבת', חמודים, קורעים מצחוק. וכן, גם בלה ואדוארד הם בסדר, לרוב. אבל טריס ופור..
הם שרדו שלושה ספרים שלמים, בלי משולשים מטומטמים, בלי לבזבז יותר מדי זמן בהבנת הסימנים, עם המון מכשולים ומריבות וקשיים. והם נשארו. פשוט. זוג. מושלם.
האהבה שלהם עמדה למבחן. עוד פעם ועוד פעם. והחזיקה מעמד, ולא נשברה, והתחזקה.
האהבה שלהם כל כך יפה, מבוססת על כל הדברים הנכונים. מורכבת ומסובכת, ובכל זאת עמוקה ואמתית.
לא כמו בספרים.
אבל את זה בטח יכולתם להבין לבד, מהספרים הקודמים. אז מה בכל זאת מיוחד בנאמנים? למה בעיני הוא הספר הכי טוב בסדרה?
טוב, טריס התבגרה, ממש. והיא נהייתה חכמה יותר, ופזיזה פחות. והתחלתי לאהוב אותה, באמת. כמעט כמו את פור.
אני לא יודעת אם יצא לכם לקרוא את הביקורת הקודמת שכתבתי, אבל די הובהרה שם החולשה שלי לספרים שכתובים מנקודת המבט שלו, וכן, נקודת המבט של פור פשוט מהממת. הוא כל כך טוב, ומיוחד, ורגיש, וכותב יפה.. (אני יודעת שזאת ורוניקה, אבל פור כותב יותר יפה מטריס, נקודה)
אז זאת נקודת זכות נוספת למעלתו של נאמנים על פני הספרים הקודמים, פור.
ועוד דבר, גם ורוניקה התבגרה. כשקראתי את מפוצלים, אהבתי, ברור. אבל הוא הרגיש לי קצת.. חובבני. כאילו, יפה, אבל משהו בו לא היה עד הסוף. גם ההוצאה שלו היתה קצת מרושלת.
ואז במורדים זה השתפר, בהחלט. ועכשיו, בנאמנים- אין לי מילים. הכל בו מושלם, עד האות האחרונה.
** אהמ אהמ [מכחכח בגרונו]: ספויילר! שמרו מרחק!**
ועכשיו, ברשותכם, למוות של טריס.
כן, הספר הזה מושלם בעיני, למרות, ואולי אפילו בגלל המוות של טריס. טוב נו, לא להגזים, רק למרות.
אני אגיד לכם מה אני חושבת: פשוט היה לנו מספיק זמן להתרגל לעובדה המרה הזאת. לי לפחות היה. ואז, בצורה שבה ורוניקה כתבה את זה, זה ממש בסדר. יפה, אפילו.
אני חושבת שאם לא הייתי יודעת שזה מה שצפוי לי, הייתי צורחת ומשתגעת ורוצה למצוא את ורוניקה ולהראות לה מה זה (מה שעשיתי כששמעתי לראשונה, פחות או יותר). אבל באמת, בגלל שכבר עבר מספיק זמן, ובגלל הכתיבה המדהימה, והצורה שבה זה קורה, וההתמודדות של פור- זה רק משתלב בכל השלימות של הספר, לא פוגם בה בכלל. טוב, כמעט בכלל.
חוץ מזה, אהבתי מאד את הסוף, מאד. אבל אני לא ארחיב, כי הבטחתי בלי ספויילרים נוספים..
** [אה, כן] סוף ספויילר!!**
ועוד קצת על הספר והעלילה- הספר הזה הוא הטוב ביותר מבין השלושה. ורוניקה לא מפסיקה להפתיע, שקרים נחשפים, ועוד שקרים, דמויות ישנות, דמויות חדשות, מתגלות כמורכבות ועמוקות יותר ממה שחשבנו. כל תפנית מובילה לתפנית חדשה, כל משבר מצמיח. הכל כל כך אמיתי, וחי, ומרגש.
טוב, תכננתי גם קצת לחפור על המשמעויות של הספר הזה, על הטבע האנושי האכזרי שבסופו של דבר מוביל למלחמות, על הגבול הדק בין אידאלים ורצון להיטיב ולהציל לבין אכזריות והרס ושנאה, על אהבת אמת והחוזק שלה, על משפחה וכל מורכבויותיה, על חברים, ועל אומץ, ועל תקווה, ועל עוד ועוד ועוד..
אבל לא באלי בסוף.
אז נכון, אני לא חושבת שמישהו כאן צריך את הביקורת שלי כדי לקרוא את הספר הזה.
אבל באמת. רוצו. תקנו. תקראו. אין לכם שום ברירה אחרת.
