“ספר זה יצא בגרמניה ב2005 ובישראל ב2008 את הספר תרגמה מגרמנית רחל ליברמן.
גיבור העלילה הוא דולף גבר בודד אשר עובד ככוח עזר בפתולוגיה. בעבודה זו הוא רואה מתים רבים ותפקידו לעזור לדוקטור זנדר בטיפול בגופות המתים ובקביעת סיבת המוות.
דולף כמה ליופי ואהבה וחיפושיו הנואשים אחר חום נשי לא מובילים לשום מקום כך שלמעשה הוא בתול שאינו ידע אישה מעולם. חברו ולטר מצליח מאוד עם נשים ומנסה לעזור לו ללא הצלחה. הספר כולו הוא קצר מאוד 117 עמודים.
התחביב של דולף הוא ציד ואיסוף של פרפרים וזהו למעשה הדבר היחיד המכניס לחייו עניין וקסם. הוא שוכר דירה אצל אישה אשר אינה סובלת אותו ומתייחסת אליו בצורה מגעילה. אין לדולף מזל כל פעם שנדמה שהוא מגיע לעדינות ולרוך העולם חסר החמלה מכה בו ללא רחמים. יום אחד מגיעה נטלי לזהות את גופת בעלה. כאשר היא מזהה את בעלה המת היא מתחילה לרעוד ומחבקת את דולף העומד לידה. דולף מפתח כלפיה אהבה אובססיבית עוקב אחריה ומברר איפה היא גרה והיכן היא עובדת. הוא כל הזמן חושב על נטלי ומחכה לרגע בו יפגוש אותה.
הסיפור מסתיים בטרגדיה והספר הקטן והיפה הזה הוא בהחלט יצירה דמיונית רבת קסם ותמימות.
הספר יצא בספרית פועלים הוצאת הקיבוץ המאוחד.”

“יונתן תמיד מחייך. לפחות כך הוא חושב. לי זה נראה יותר כמו גיחוך מעוקם אבל שיהיה - עם הזמן הוא שכנע אותי שזה חיוך, והכי מהלב. הכובע הכחול של המאבטחים נותן לו חשיבות עצמית, הוא יושב לו על המצח המרובע בגאוות-כובעים-יחידים, נדחף לכל חלון ומתכופף לכל בגז', יחד עם החיוך-גיחוך ועם הכפפה המטונפת שכל היום רק פותחת וסוגרת, פותחת וסוגרת.
בפעם האחרונה יונתן שכח אפילו את המה שלומך הקבוע שלו כי הוא מיהר לספר לי על הפגישה עם ראש העיר, לחיצת יד וצילום משותף. "עובד מצטיין", אמר בשקט תוך משיכת כתף ביישנית, והכובע הכחול הנהן על המצח שלו בהסכמה שבשתיקה. "איזה יופי! כל הכבוד!", אמרתי וחייכתי. מאחוריי הצטברו כבר כמה נהגים עצבניים, אחד מהם צפר בקוצר רוח. עשיתי תנועת תודה עם היד (קטע של נהגים) ונתתי ליונתן מבט של התנצלות (אסור להתמהמה, חייבים לפנות את הכניסה לקניון, גם אני מאחרת לשיננית אבל מילא - לאלה שמאחוריי אין את כל היום לבזבז ולחכות לאיטי הזה...עד שהוא זז...כל בוקר אותו סיפור...).


"אני לא אידיוט. מי שאומר את זה משקר. צריך לעצור את כולם. ולהכות אותם כמו כלבים. עד שהם מייללים, ומתחננים ומבקשים מחילה. אבל מחילה לא באה חינם, מחילה לא נופלת מהשמים. בשביל מחילה צריך להרכין ראש, ולשלב ידיים, ולומר שהכל היה שקר. לא, אני לא אידיוט, גם אם הכל הולך הפוך. הם יכולים לדבר. אני לא מקשיב. אני לא מראה שום דבר. אני אפילו לא שם לב. יש לי עור של פיל. אפשר לדקור בו, אני לא מרגיש כלום."
תכירו את דוֹלְף, בן 38, רווק בתול, עוזר פתולוג משטרתי, שוכר חדר בדירה של אישה נרגנת שמאיימת תכופות לזרוק אותו מהבית ולא מתעייפת להוסיף כל פעם שאז הוא כבר ייראה אם מישהו יהיה מוכן להכניס אליו הביתה אדם כמוהו, מפשיט ורוחץ גופות של מתים, ובשעות הפנאי מתיידד עם הפוסטר של כריסטינה או ממית ברעל פרפרים וחרקים - לאוסף שלו:

"מובן מאליו שזה לא רגע יפה. אבל מה לעשות, הרי אי-אפשר לתת לחרקים האלה למות מרעב בייסורים. ולך תמצא פרפר מת או חיפושית מתה ועדיין אפשר לעבוד אתם. אין ברֵרה, חייבים להרוג אותם. לפחות הכל נגמר מהר. כמה דקות בתוך הצנצנת, והמוות בא. אין מאבק. הכל לגמרי רגוע. ובכל זאת אני מַפנה את הגב ומסתכל בינתיים דרך החלון, למטה אל תחנת האוטובוס, אל השעון שליד התחנה."

לדולף יש חבר אחד ויחידי בשם ואלְטֶר – וולגרי, דוחה וגס, מתפאר ללא הרף בהצלחתו עם נשים ומספר בפרטי פרטים על הכיבושים שלו. ואלְטֶר "דואג" לידידו המסתגר ומתאמץ למצוא לו אישה שתסכים לחוות אתו אינטימיות, כדי שהוא "לא יכנס לקבר כמו בתולה, וזהו" אבל המאמצים לא עולים יפה, גם תמורת תשלום.

ואז מגיעה נטלי, "והיא כל-כך יפה שאין יפה ממנה" – אישה אבלה שמגיעה לחדר המתים כדי לזהות את בעלה שנרצח, מבוהלת בוכה ורועדת, מחפשת נחמה אצל "הדוקטור הקטן" הלבוש בחלוק לבן, מניחה את ראשה על כתפו והוא מחבק אותה.

מרגע החיבוק הגורלי, העלילה צפויה ואלה שהצליחו לשרוד את המפרט המקאברי ברזולוציית HD וטרם נטשו את הספר, צפויים לנטוש אותו כי מה כבר יש לחדש.
אז נכון, זה צפוי, זה דוחה, זה מוקצן. אפשר למצוא מגוון מטאפורות וסמלים, הקבלות ורמזים, לדבר על שבריריות של אהבה ועל הצורך שלנו ללכוד אותה ברשת, לנעוץ סיכה ולשמור לעצמנו, על מוטיב הנשים הלא מושגות, על בדידות, על אשליות, על הבנאליות והשיגעון, על הדחויים, המוגבלים והאאוטסיידרים, על חיבוקי דב, על אלימות אצורה שמחפשת לה פורקן וכך הלאה, ועל הדרך גם לתהות איפה היה אביו או סבו של מרטין גוליך (סופר גרמני יליד 1963), ומה פתאום הוא מספר על רופא פתולוג והמתת חרקים ברעל.

אבל אני נזכרת שוב בפרצופו של יונתן. נדמה לי שמרטין גוליך עשה כל מאמץ להרחיק את הקוראים, להגעיל אותם ולהפיל אותם בכל המלכודות הידועות – שיקמטו את המצח וינתחו כל פרט ופרט כמו את אותן גופות נטולות חיים, יבדקו, ישקלו, יהנהנו, יַשְׁווּ ל'איש הגשם', 'האספן', 'פורסט גאמפ', 'צ'רלי', "הבושם", ולבסוף יתפרו הכל פנימה ויסכמו את הממצאים.

גוליך "מחפש" אותנו, כמו רוצה להגיד שאנחנו כל-כך עסוקים בלשלב, להרצות, לסרק, לנתח, להלביש, להנגיש, להוליך, להדריך, לרחם, לצלם, לנרמל, לחקור ולמקם על הספקטרום, שלא נשאר לנו זמן, ובטח לא רצון, לראות אותם. פשוט לראות אותם – את השונים, המוגבלים, בעלי מוגבלות, אנשים עם מוגבלויות, בעלי צרכים מיוחדים, הלא כשירים נפשית, נתמכים, משולבים, מסתגרים, משתלבים – על שלל כינוייהם התקינים פוליטית ומצפונית שהומצאו להם. לראות אותם מבלי להפנות מבט או ללכת בדרך עקיפה או לעבור דירה, בלי לחלוף על פניהם במבט ממוקד, חדורי מטרה, ממהרים לעיסוקינו החשובים והפחות חשובים או כאלה שאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שהם מאוד חשובים.

כל פעם שאני רואה את יונתן, או את הבריון הקירח שמוכר תותים באחוזה, או את הבחורה החייכנית החירשת שמתרימה ליד קופת החולים וקדה עם הראש לאות תודה, או את החבר'ה ב"סיפור חוזר", עם פירורי חטיף בין השיניים ומסביב לפה, או את הבחור המיוזע מהספרייה שקורא לי 'גברתי' ואני אפילו לא מתעצבנת מזה כי הוא תמיד מוצא בשבילי ספרים נשכחים במדפים תחתונים (ואני אומרת לו שאין כמוהו והוא מחייך בביישנות וחוזר לגרור את עגלת הספרים במעבר, וכל-כך ממהר להסתלק שאני לא מספיקה אף פעם לשאול איך קוראים לו) – אז כל פעם שאני פוגשת אותם, אני שמחה שהם לא התייאשו מאיתנו. הם ממשיכים לחייך ולסבול את ה"נורמליות" הזחיחה שלנו בשקט ובכבוד. אני מקווה מאוד שזה יישאר כך.

"וכבר יש לי דמעות בעיניים, כי אני יודע שבין כה וכה אף אחד לא ייבהל, לא משנה איך אני נראה, אם חסר לי הראש או רק חסרה לי אצבע קטנה. והרי לכל אדם צריך שיהיה מישהו שנבהל בגללו. מישהו שכובש את הפנים בידיים, מישהו ששוקע לאט-לאט על הרצפה כשמגיעה הבשורה הנוראה. מישהו שעומד ליד השולחן ומוחק את העקבות בדמעות שלו.

תקראו את הספר.
ואל תיפלו בכל המלכודות הידועות.”

“מדהים.
הספר הוא לא יצירת מופת, אך ביד רכה מתאר עולם של איש אחד.
לא טיפש כהגדרתו.
ואיך לפעמים מחווה קטנה יוצרת גלגל ענק של רגשות.
שווה קריאה.”