“יונתן תמיד מחייך. לפחות כך הוא חושב. לי זה נראה יותר כמו גיחוך מעוקם אבל שיהיה - עם הזמן הוא שכנע אותי שזה חיוך, והכי מהלב. הכובע הכחול של המאבטחים נותן לו חשיבות עצמית, הוא יושב לו על המצח המרובע בגאוות-כובעים-יחידים, נדחף לכל חלון ומתכופף לכל בגז', יחד עם החיוך-גיחוך ועם הכפפה המטונפת שכל היום רק פותחת וסוגרת, פותחת וסוגרת.
בפעם האחרונה יונתן שכח אפילו את המה שלומך הקבוע שלו כי הוא מיהר לספר ל”
