אם אני סיפור שמסופר ברצינות מלאה כסיפור, אבל הקורא הנבון יכול להבין מהסיפור דברים על כתיבתו - מבלי שהדמויות בסיפור יבינו שהן כתובות - זו מודעות עצמית נסתרת.
הרבה פעמים, כמו כאן, ייעשה שימוש באינטרטקסטואליות.
(דוגמא, להבדיל - איוב. וזה כבר מוסיף לנו ממד של אמונה וזה מדהים. אבל לא עכשיו)
מה שכל כך מדהים בעיניי בקארי און, חוץ מ[הכניסו פה פסקה על איך הסיפור יפה וחכם והדמויות מקסימות ובכיתי והשיפ שיפי ואוי מיי ליטל פאנגירל הארט איימ אאוט - בחיי שאין צורך לחפור על זה יותר, עשו זאת לפניי ויעשו זאת אחריי, והריני הנ"ל מצטרפת לכל הנאמר וחותמת כאן] הוא המשחק המדהים הזה, של מודעות סיפורית, משלושה צדדים שונים.
כן, שלושה! לא אחד, לא שניים, זהו ספר תלת-משמעי, וזה פשוט פשוט פשוט ג-א-ו-נ-י.
הדברים שאני חושבת שקארי און מבריק בהם:
1. ממד תיקון הקאנון של הארי פוטר ושל סיימון סנואו -
מאחר שההנחה של ריינבואו היא שלכולם ברורה ההקבלה להארי פוטר נפתח כאן עולם חדש ומדהים של משחקים. מעבר לעניין הפאנפיקים - נדבר על זה עוד מעט - גם הקאנון (הכתוב המקורי) משחק תפקיד.
ריינבואו מרשה לעצמה למתוח לא מעט ביקורת על הארי פוטר, אבל גם מפרגנת מכל הלב.
ראשית, הדמויות.
סיימון-הארי: ריינבואו דוגלת בגישת "הארי אידיוט פזיז" ועל כן סיימון הוא מעין השתקפות של הארי. דברים שהארי לא עשה או אמר במפורש, סיימון (האמת שזה תקף גם לשאר הדמויות) יאמר ויעשה. כך סיימון הופך להשתקפות של הארי, אבל אחת שמקצינה לנו את הדמות ומאפשרת למתוח עליה ביקורת אבל גם לבודד - וזה חשוב - את התכונות הטובות שלה, ואת הסיבות לחיוב או לשלילה.
באז-דראקו (לא מתה על ההשוואה, אבל בלית ברירה זו ההשוואה המתבקשת. שיהיה. מותר לי לחלוק על הנחת היסוד ועדיין להנות) מקצין עד מוות את ניסיונות המוות. (הא הא)
פני-הרמיוני: פה התפספס לריינבואו. כי לא כל אחד יכול ליצור הרמיוני, אפילו היא לא. אבל יש שם אמירות מעניינות על סדרי העדיפויות של הרמיוני, ועל הבחירה לשים אותה בתפקיד החברה הצמודה - ולהשמיט את רון - יש הרבה מה לחשוב.
אחרי הדמויות מגיע עניין העולם: המון המון ביקורת על חוסר ההתייחסות בקאנון הפוטרי (ואני משערת שגם הסיימוני) לעניין העולם המקיף את עולם הקסם. איך? אם דמויות אומרות משפטים כמו "באמריקה קורה ככה וככה" ישר מתחילים לחשוב מה בעצם קורה באמריקה. עד כדי כך פשוט ונפלא.
ואז הקסם. יש הרבה דרכים להתייחס לקסם, לא אלאה (חה), וריינבואו בוחרת לפרק את הקסם לגורמים מסוימים ולהתעלם מאחרים: היא מתעסקת בסוגיית השרביטים (למה צריך אותם), מנסה לגעת בעניין כוחות קסם (ונכשלת קשות, לעניות דעתי), ומטפלת יפה במילות קסם.
כמו כן היא בוחרת, כעוד התייחסות צינית ביקורתית, לשבץ בעולם המאגים טכנולוגיה. הרבה פעמים ישנה ירידה על העובדה שגיבורים נוטים לעשות דברים בדרך כלשהי כשטכנולוגיה יכלה לסייע יותר. אישית אני לא מסכימה עם הטענה הזו - שהארי פוטר יכל להיות חזק באותה מידה ללא ההתעלמות מהעולם המוגלגי - אבל אין ספק שהנאה צינית מופקת בשמחה רבה.
2. ממד הרמיזות לפאנגירל וקאת (והעולם שלנו) -
אז קארי און בא ואומר ככה: יש לי בעיה עם זה שהארי פוטר (וכן, סיימון סנואו הקאנוני) לא מתייחס לעולם האמיתי. ולכן, וזה כבר מתקשר למגמה רווחת של פאנפיקים, הוא ייתן המון התייחסויות אקטואליות, היסטוריות ותרבותיות לעולם שסביב. מסטארבאס, דרך דוקטור הו ומוסיקות מוכרות.
זו גם אמירה, כאמור - תיקון הקאנון נעשה באמצעות חיבור שלנו לפאנפיק דרך התייחסויות שקרובות אלינו, וגם דרך ליצור צרחות פאנגירליות - כי תמיד כיף להיתקל באזכורים פאנדומיים.
מעבר לכך ישנו ממד מרתק שקשור לפאנגירל. הפאנפיק לא רק מקשר להארי פוטר אלא גם מקשר לכותבת הפאנפיק שהכרנו בפאנגירל - קאת. זה מקסים. מרמיזות של מצבים דומים שקאת בעצם הכניסה לתוך קארי און (ליווי וסטארבקס) עד הידיעה שמועצמת כל כך יפה - שמעצם העובדה שקאת כתבה אותו אנחנו יכולים ללמוד עליו יותר.
בפאנגירל לא האמנתי. לא אוהבת שמתארים לי יצירה מדהימה בספר ומצפים ממני להאמין שהיא מדהימה כשאני לא חשה שיש לזה אסמכתא (אהמ אשמת הכוכבים). לכן בפאנגירל לא האמנתי, ולכן הופתעתי כל כך לטובה. כי קאת, בתור הכותבת לכאורה של קארי און, מתגלה ככותבת באמת מוכשרת. שנונה וחדה, מבינה את הדמויות באמת, שכתבה ספר שבפני עצמו, מבחינתי, טוב יותר מהספר עליה עצמה.
זה נהדר.
דבר יפה נוסף הוא הרצון והיכולת של קאת להוסיף לספר שלה את מה שחסר בקאנון. זו ביקורת חריפה מאוד על הארי פוטר, אגב. היא בוחרת להכניס בין השורות דברים כמו מוצא אתני, נכויות ולקויות - יחד עם הסתכלות כללית יותר בוגרת על העולם מסתם קאנון שמתמקד בפנטזיה. וזה מהמם גם כפאנפיק וגם כהצעת תיקון הקאנון.
3. ממד עולם הפאנפיקשן -
והנה השלב האחרון. מה שקורה בפאנגירל הוא סיפור על עולם הפאנפיקשן מבחוץ. בקארי און נוסף עניין שלם של שיקוף וירידה על עולם הפאנפיקשן הקיים, מבפנים.
כל מה שאמרתי - על נטיות של פאנפיקים לתיקון הפאנדום דרך מציאות, על מתיחת הביקורת מכל כיוון - הכל קורה פה.
ועניין יפה - פאנפיקם מסוגלים (ורובם אכן כאלה) להיות נוראיים. או להגזים עמוקות. וקארי און בא לתקן גם את זה; הנה תראו. ככה אמורים לעשות את זה. ככה שומרים על הדמויות כעל עצמן, ככה מבשלים את הקורא במשך חצי ספר בלי לאבד עניין.
מעולם לא קראתי פאנפיק טוב כל כך. (מצד שני - אני בררנית ואין לי סבלנות. אז תכלס זה לא שאין כאלו)
כל כך יפה האופן בו ריינבואו בוחרת להביע דעות במרומז על ידי דוגמא עצמית חיובית.
(לא יודעת אם החפירות היו מובנות. אם הבנתם משהו ממה שניסיתי לומר אשמח שתגידו)
אני חושבת שבספר הזה ריינבואו גילתה את יכולותיה האמיתיות. הלוואי שהיא תפיק עוד כמה פנינות פוסט-מודרניסטיות שכאלה.
לקרוא ולהתפעל.
זה לא ספר מדהים. זה ספר טוב של ארבעה כוכבים הנוטים קצת לשלושה לטעמי, אבל מה אני אגיד לכם, ברור לי למה הוא הצליח וברור לי ולכולכם למה הוא ספר ביכורים שכבר מתורגם, כן?
מילת הקוד; הומו. אנשים צריכים גייז. בעיקר מתבגרות, זה עושה להן משהו, אני רצינית. זה נורא ציני מצידי, אבל אם היה מדובר בסיפור אהבה של בחור בחורה הסיכוי שהוא היה מתורגם בתור ספר ביכורים העומד לבד היו אפסיים.
אבל אנחנו צריכים את סיימון. וכשאני אומרת 'אנחנו' אני לא מתכוונת ל'אנחנו' בתור הקהילה הגאה, אלא לכולם כשלם.
סטרייטים (אני מודעת שיש אנשים שמתעבים את המילה אבל אני אמשיך להשתמש בה) זקוקים לסיימון כדי לנסות ולהתחבר ולהבין את העולם הזה, האנשים שנמצאים לידם אבל זה נשמע כאילו הם במרחק מיליון קילומטר מהם, בעולם נפרד משלהם.
הקהילה הגאה זקוקה לזה בגלל שיש צורך בדמות ציבורים. כמו שנשים צריכות דמויות ציבוריות וקהילות של צבע ומוצא שונה שמקופחים צריכות דמויות ציבוריות ככה גם הקהילה הגאה.
אנשים בקהילה משתחלים יותר ויותר לתעשיות השונות מאז המאה הקודמת, אני בטוחה שלא מעט מהאנשים באתר קראו לפחות ספר אחד עם גייפרינד חמוד של הבחורה הראשית שכל אפיונו הוא שהוא גיי למוות.
כן, נחמד לקרוא סיפור עם הומו ראשי שכזה. וזאת, למען האמת, הסיבה היחידה שקניתי וקראתי את הספר.
נחמד לקבל ייצוג שקשור אליי איכשהו וזה מאוד אנוכי, אנ'לא אשקר, ולקרוא על גייז זה תמיד מעניין, וכיף יותר מלקרוא על הטרוסקסואלים. כי כן, ברמה מסוימת זאת כן התמודדות שונה, אבל דומה. ואני שמחה שבספר החלק הזה הובהר כמו שצריך.
משהו שאני רוצה לשים לתשומת ליבכם, קוראים חביבים, לפני שמוחכם יגדיר את הספר כזבל, כי באמת לא ריחמתי עליו עד כה - זאת ההתייחסות לסיימון, תהליכי היציאה מהארון שמוצגים פה באופן נפלא שעשו לי את היום ועשו לי את המכה הקטנה הזאת בלב, של, “אה, הסיטואציות האלו יכולות לקרות לכל מי שעדיין תקוע בארון. באסה.”
ואני לא יכולה להכחיש, כן, היה בי משהו שכן הבין את סיימון. שכן התחבר אליו והרגיש כאילו שבנסיבות כאלו ואחרות הסיפורים שלנו יכלו להיות מאוד דומים וכמה מזל יש לי ואין לי שאני לא במקום שלו.
מה שהספר כן הביא, בדגש יפה; זה כמה סיימון היה שלם עם עצמו, אחרי תהליך ארוך שהוא עבר לפני הספר אבל ציין. שלהיות הומוסקסואל זה לא עניין של "היי, אני הומו", אלא קצת יותר ארוך מזה, מאחר שהציפייה המולדת שלך זה להיות סטרייט בפשטותך.
עכשיו, רוב המתבגרים חשופים לזה יותר, ומבינים את זה יותר. כלומר, אלה שיש להם מחשב ויוטיוב, שיכולים לראות סרטוני יציאה מהארון של יוטיוברים. ועדיין, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכים ספר בסגנון הזה.
עוד דבר אחרון, שאני מרגישה שאני חייבת לציין; בביקורות עבר הרגשתי הרבה צורך לציין את העובדה שהנוער בוטא ברמה מעצבנת וחד מיימדית ופה היה לו יותר נפח והוא היה יותר ON POINT שכזה, ואני חושבת שפה באמת מגיע לו צל"ש, ושאם הספר הזה היה כושל בזה הכל היה קורס. היו קללות ולא קללות וכל הדמויות לא הרגישו כמו פלקט חד מיימדי, שזה אדיר בהתחשב בזה שמדובר על ספר ביכורים של סופרת נוער, בסופו של דבר.
היו פה בדיחות אישיות והרבה פאנדומים החליפו בספר ידיים, הרבה צדדים שונים ומעניינים. ואני שמחה שלא היה מדובר פה רק על ה"אני גיי", ולא רק על ה"אני גיי חנון", אלא קצת יותר מהטייטל, ולדמויות היו קצת יותר, ויכולתי לראות בספר הזה סיטואציות דומות שלי ושל חברים שלי.
(דבר שאני חייבת להעיר זה שהתרגום קצת הורס כי הקללות האמריקאיות מתורגמות נורא לעברית, ואולי היה לי טוב יותר לקרוא את הספר הזה באנגלית, אז אם יש לכם את האפשרות והיכולת אני מייעצת לכם לקפוץ על זה)
עוד צד אחד של הדבר זה שאני יכולה לומר שהוא לא היה עמוק מידי ולא פגע בלב כמו שאני יודעת שסופרים אחרים היו יכולים לעשות עם הספר הזה בקלות יתרה.
ובכללי, ספר נחמד ביותר, שאני שמחה שנמצא שם בחוץ אבל מרגישה שיכל להיעשות טוב יותר בידיים אחרות, אולי מיומנות יותר.
וזה לא שאני בוכה פה או מתפרקת פה או שפתחתי את עצמי ואת ליבי הפריך או שהספר הזה סוף סוף הבין אותי, כי הוא קלע בהרבה מקומות אבל עם חריקה קטנה לשמאל או לימין, והוא לא ספר "וואו", כי הוא יכל לקצת יותר מזה, חוץ מזה, שהוא לא היה מרגש במיוחד. הוא היה כיפי, קליל, נחמד, אבל לתת לו חמישה כוכבים, מצידי, לא מגיע לו. הוא לא מורכב מספיק, הוא קצת שטוח מידי.
נ.ב – מאחר שמדובר באתר עם הרבה אנשים דתיים, אני מרגישה את הצורך העז לומר את הדבר הבא, בתקווה שאנשים יכבדו אותי, את דעתי והמקום שאני באה ממנו:
הגישה שפיתחתי בנוגע לזהותי המינית היא זה-לא-עניינכם, כלומר; כל עוד אני לא נוקטת בשום דבר לא חוקי מבחינה מינית אז לאנשים אין זכות לפתוח את הפה החמוד שלהם בביקורת על הנושא הנ”לD=
אז אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לטוב ולרע, אלD=
