ואסקס בספרו המלשינים מאיר לנו פינה פחות מוכרת של ההיסטוריה-חיי המהגרים בקולומביה בתקופת מלחמת העולם השניה
בספר שוזר ואסקס מסע חיצוני אל ההיסטוריה האפלה של קולומביה בשנות ה-40 ובמקביל מסע פנימי אל תוך הקונפליקטים המוסריים של המשפחה והאינדיבידואל תוך שהוא משרטט קווים דקים של בגידה-בין אדם לעצמו, בין בן לאב, ובין אזרח למולדתו- מלאכת מחשבת של ממש ששזורה בכאב חרטה וחיפוש אחר אמת חמקמקה שאולי כלל לא ק

יש בה משהו אפל.
בספרד.
הערה בטאבו, לכולם ובעיקר לכולן:
הממתק המקולקל שנקרא ברצלונה זה לא ספרד.
זה שהייתן בדיל של יומיים וחצי בלה-ראמבלה ובקאזה דה באטיו אומר שהכרתן את ספרד
כמו שיומיים וחצי בלילי רוז ובבראסרי עוזרים להכיר את ישראל.
כדי להכיר את ספרד צריך לעשות מה שעשיתי באוקטובר 1995
ולצאת למסע בן כמה שבועות ממדריד דרומה, אל למאנשה, ארצו של דון קיחוטה והלאה, להעמיק
אל הערים המוסלמיות שעדיי

אני שונא לעבוד. שונא. אני יודע מה תגידו, "מה הוא כבר יודע, אפשר לחשוב בכמה עבודות הוא עבד". אבל אני שונא לעבוד. וליתר דיוק, אני שונא לעבוד בעבודות זמניות, לא העבודות של "למדתי באוניברסיטה ועכשיו אני מגשים את חלומי לעבוד במקצוע של חיי". לא. אני מדבר על העבודות הזמניות המזעזעות- מחלק עיתונים, מוכר בחנות וכו'. זה סיוט.
כשהחופש התחיל, החלטתי שבגלל שיש לי כל כך הרבה זמן עד הגיוס (מרץ!), הבנתי שיהיה הכ

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בדקתי מה אמרו עליו. מצאתי בעיקר התייחסויות מאד מינוריות. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני מבינה שזה הולם אותו, את הספר, אך לא את דעתי עליו. אני חושבת שמדובר בספר טוב, ספר שמסופר בטון מאד מינורי, לגמרי לא וואו, פשוט מפני שאף אחד לא התכוון לכך. אין פה נסיון לייצר משהו בומבסטי, אלא פשוט לספר סיפור באופן ענייני.

מדובר בדיווח של סופר קולומביאני, שעוסק באביו, המקורב לגול

משפחתה של ורוניקה היא משפחה סימפטית וצנועה שבסה"כ רוצה לחיות את חייה בטוב ועל מי מנוחות אך הספק או הוודאי לגבי התינוקת החטופה מערערים את החיים השלווים , את בריאותה של האם ומשפיעים על כל בני המשפחה.
נושא כאוב מאוד של חטיפת תינוקות בעבור בצע כסף וכמה שזה משפיע על חיי ההורים שילדם "מת" כביכול. כמובן הזכיר לי את פרשת ילדי תימן. אף שהמקום והזמן שונים, הכאב הזה שלא נרגע הוא עמוק עמוק ופוצע את הלב.

ספוילרים: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פליטה יהודייה מגרמניה. אביו מתעב את הספר ואף כותב מאמר קוטל בעיתון על הספר של בנו. עם הזמן מתברר שהשנאה היא לא ביקורת ספרותית גרידא אלא מעלה פרנויה שיתגלה מעשה של האב שהלשין על אב חברו ברשימות השחורות בקולומביה (שהם למעשה מקארתיזם לנחשדים בנאציות במקום בקומוניזם).

בתחילת הספר

בוקובסקי כתב פעם משפט נפלא שהולך כך "טובי הסופרים אמרו מעט מדי והגרועים שבהם הרבה יותר מדי". המינגוויי כתב בצורה מזוקקת, רזה, נטולת רגשנות ותיאורים מפורטים - אך קריאה חוזרת בסיפוריו הקצרים מגלה עולם שלם של משמעויות נוספות רגשיות עמוקות ומטלטלות.
רעיונות אלה הדהדו בי כשהתחלתי לנסח בראשי את רשמיי מהנובלה היפה הזו.

את הסופר, חואן חוסה ארננדס, אינה מכירה. גם ה"גוגל" לא העלה תוצאות אינפורמטיביות,

ספר מתח טוב. העלילה מפותלת והדמויות מורכבות. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, ובסופו של דבר מחברת בין הקצוות ובין הגורלות של האנשים שנקשרים זה בזה לאורך שלושה דורות. הספר עוסק לא מעט גם בתקופה החשוכה של ספרד, החל ממלחמת האזרחים שהובילה להפיכה הצבאית ולחבירה להיטלר, וכלה בשלטון הצבאי ששרר שם לאחר המלחמה.
מומלץ, במיוחד לחובבי היסטוריה.

סבתא שלי תמיד צוחקת עליי על כך שאני לא נוטשת ספרים באמצע. לעתים מאוד מאוד רחוקות אפסיק לקרוא ספר. תמיד תהיה בי תקווה שבשלב מסוים הוא ישתפר או שהוא יתפוס אותי, וכך אני תמיד מגיעה עד 50 עמודים לפני הסוף ורק אז נוטשת.
אבל הפעם סבתא תהיה גאה בי, מאחר שנטשתי את הספר בעמוד 170.
אין מה להגיד, 170 עמודים זה הספק מכובד, ומספיק בהחלט על מנת להבין שהספר הזה לא בשבילי וגם לא הולך לשום מקום כנראה.
הנושא נשמ