ביקורת ספרותית על העבודה מאת אניבל חרקובסקי
ספר טוב

---

אני שונא לעבוד. שונא. אני יודע מה תגידו, "מה הוא כבר יודע, אפשר לחשוב בכמה עבודות הוא עבד". אבל אני שונא לעבוד. וליתר דיוק, אני שונא לעבוד בעבודות זמניות, לא העבודות של "למדתי באוניברסיטה ועכשיו אני מגשים את חלומי לעבוד במקצוע של חיי". לא. אני מדבר על העבודות הזמניות המזעזעות- מחלק עיתונים, מוכר בחנות וכו'. זה סיוט.
כשהחופש התחיל, החלטתי שבגלל שיש לי כל כך הרבה זמן עד הגיוס (מרץ!), הבנתי שיהיה הכי כדאי לי למצוא איזו עבודה. לא כל כך בגלל הכסף, יותר בגלל העניין. אם אני אשאר בבית עד מרץ אני אשתגע.
אז התחלתי לחפש. פתחתי את המקומון, חיפשתי באתר "אול ג'ובס" ו"דרושים" (שמפציצים לי את המייל במיליון משרות), התקשרתי לחברים לראות אם יש להם משהו. בקיצור, התחלתי ממש לחפש.
וחיפשתי,וחיפשתי,וחיפשתי. חיפוש העבודה לקח לי איזה חודש. הלכתי לראיונות, שלחתי קורות חיים (שאפשר לחשוב מה כבר היה בהם..), התקשרתי לחברות כל יום. ולמרות שאם תפתחו את המקומון באזור הדרושים תראו עשרות מודעות, התחלתי לחשוב שזו סתם קנוניה. אין באמת כל כך הרבה משרות. זה סתם מראית עין. רוב הפעמים נפנפו אותי באימרה "אה לא, מתגייס במרץ זה לא מתאים לנו".
מההתחלה הבנתי פחות או יותר במה אני רוצה לעבוד- משהו שקשור לאנשים, לא משהו פיזי, עדיפות לעבודות בישיבה. אז החלטתי שדברים בסגנון קופאי יהיו מתאימים בשבילי.
הייתי בשופרסל בראיון, או בעצם יש לומר שבאתי לשופרסל לבצע ראיון, אבל המנהל בכלל לא היה. הצקתי לסגן מנהל ולאחראית משמרת שיקראו למנהל, אבל הם נפנפו אותי באימרה "הוא בטח פה מסתובב". כאילו להוציא את הפלאפון ולהגיד לו שמחכה פה מישהו לראיון זה אסור. אז אחרי חצי שעה של המתנה, התעצבנתי והלכתי.
אחרי זה הייתה סאגת סופר פארם. אמא שלי, מרובת הקשרים, השאירה את המספר שלי אצל חבר טוב שלה שעובד כרוקח בסופר פארם. התקשרו אליי לראיון, באתי לראיון+מבחן מוזר במיוחד (חוץ ממבחן אישיותי דבילי, היו שמה מבחני זיכרון, מתמטיקה וצורות. מי ידע שקופאיות הן משכילות?). המנהלת בסופר פארם אמרה לי שאני מתאים ותתקשר שבוע הבא שאני אתחיל לעבוד, אבל בתכלס היא מרחה אותי למשך חודשיים שבסופם היא התקשרה ואמרה ש"תשמע אתה מתאים לנו ואני צריכה שתעבוד פה, אבל בגלל המצב הביטחוני אני לא יכולה להעסיק עוד עובדים". כן, מאוד אמין.
כמו כל קורא מדופלם, רציתי לעבוד בסטימצקי\צומת ספרים. אבל החנויות של סטימצקי קטנות כמו קופסת נעליים, ואני פיל בחנות חרסינה, אז החלטתי שעדיף לי צומת ספרים. הייתי בראיון ואמרו לי "נתקשר בתחילת שבוע". ועד עכשיו לא שמעתי מהם.
ובסוף, אחרי חיפושים מייגעים במיוחד, חברה טובה אמרה לי שהיא מצאה עבודה במסעדת אוכל סיני בעיר, מין fast food סוג ב'. התקשרתי לשמה, קבעו לי משמרת התלמדות והתחלתי לעבוד.
עבדתי חודש. אחרי זה התחיל להימאס עליי שנשפכים עליי דברים, לחטוף כוויות ולחזור כל יום מסריח מטיגונים.
אבל התפטרתי רק אחרי שמצאתי עבודה בדיוטי פרי, שאני מתחיל שבוע הבא.

מחיפוש העבודה המייגע הזה, הצלחתי להזדהות עם גיבורת הספר "העבודה". דיאנה חיה לה בארגנטינה (בעיר לא מוזכרת, אולי כדי להראות שמדובר במשהו כלל ארצי) והולכת כל יום לראיונות. היא הפכה את זה למין מקצוע. למשפחתה הייתה חנות להלבשה תחתונה, אבל אחרי שהוריה נפטרו היא מכרה את החנות (ששקעה לאט לאט בחובות) ועכשיו נאלצת לחפש עבודה. דיאנה מחפשת מחפשת ומחפשת, כבר במשך שנה (!) היא רק הולכת לראיונות עבודה. בכולם הכול מתנהל אותו דבר, כמו לפי תסריט כתוב- בחדר ההמתנה יושבות עשרות בחורות, כולן בחצאיות עיפרון, נעלי עקב וחולצה לבנה חצי שקופה. הבנות נכנסות אחת אחת, לפניהן מונחת ערימת קורות חיים של בנות אחרות, כאילו כדי לאותת להן שהן לא כאלו מיוחדות וברות החלפה. בשלב מסוים בראיון המנהל מפיל "בטעות" את העיפרון בשולחן שלו. אם המרואיינת מרימה את העיפרון, המנהל יסיים את הראיון ויאמר לה את הדברים הרגילים בסגנון "אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אלייך". אך אם היא לא הרימה את העיפרון, המנהל יתכופף להרים אותו, ובמין מוסכמה שכזו, האישה תרים את החצאית שלה כדי שהמנהל יוכל להציץ (ולעיתים הן לא לבשו תחתונים).

ניצול מסוג כזה רווח בארגנטינה, בה יש מיעוט משרות אך ריבוי אנשים. הנשים רק מחפשות עבודה, ובסוף דיאנה מוצאת עבודה בתור מזכירה, שכמובן כולל ניצול יום יומי על עצם נשיותה. חוץ מהעבודה המשרדית, היא מחוייבת להעלות מין "מופעים" למנהל הלשכה, שבמהלכן היא עולה על סולמות ומסדרת קלסרים בצורה סקסית, והשיא מגיע כשהיא רוקדת יצירת בלט שלמה בעירום מוחלט. בסוף דיאנה מוצאת משהו אחר, לא בגלל שהיא מרגישה רק עם הניצול -חס וחלילה- אלא בגלל שהיא מצאה משהו עם שכר יותר טוב.
דיאנה המסכנה שלנו מתחילה לעבוד בתיאטרון בורלסקה (שחשבתי שנכחדו ממזמן). היא ולהקת הרקדניות מעלות באופן יומיומי הצגות שכל עיקרן התפשטות והתערטלות בפני גברים. מישהו אמר ניצול?

המספר הוא דמות בפני עצמה, והספר מחולק לשלושה חלקים-"דיאנה","אני" ו"שנינו". בחלק של "אני" מגולל המספר את קורותיו, ומסופר שהוא היה סופר עד שהוכרז שספרו הוא זימתי. הוא נאלץ לעבוד בתיאטרון הבורלסקה וכתב ליברית (יענו יצירה של תיאטרון) לאחת הרקדניות, רק שהיא מתאבדת. הליברית עובר לדיאנה, אך הוא לא תואם לאווירת הבורלסקה. הם שוכרים סככה ומעלים בה את המופע שלהן- כלה ביום חתונתה שמגיעה לחדרה הישן. היא קוראת את מכתבי האוהבים שלה, ולאט לאט מתגרה עד שלבסוף מוצאת את עצמה עירומה (כמה אמין). אבל בשלב מסוים הם מעלים קטע אחר- הם קוראים לו "ראיון העבודה", או משהו בסגנון הזה. והקטע הוא בעצם חייה של דיאנה- ההמתנה לראיון, הראיון והחזרה לחדר הבודד.

הספר מסתיים במין חידה. המספר מחכה לדיאנה לאחר ההצגה, אך היא נעלמת. הוא הולך לביתה ובדיוק אז מגיע גבר במכונית עם דיאנה. היא חבולה ומוכה, וכשהיא הולכת להתקלח המספר שם לב לדימומים באזור החלציים שלה.
וככה נגמר הספר. לא ברור האם המחזה הקטן שדיאנה העלתה אולי העלה את חמתו של מישהו- אחד מהמנהלים במשק אולי- או שדיאנה הותקפה באקראיות על ידי איזו כנופייה. האם היא נאנסה בצורה מתוכננת, אם בכלל.

הספר מסתיים בסוף פתוח (הסוף מהסוג הכי גרוע!). ואם בדברים תמוהים ושאלות לא ברורות עסקינן, איזה מין שם זה "אניבל חרקובסקי"? זה נשמע בכלל שם רוסי, בטח שלא ארגנטינאי.
לא התכוונתי בכלל לקחת את הספר, הוא היה נראה לי משעמם. אבל חייה של דיאנה נוגעים ללב. המחשבה שנשים עוברות ניצול כזה יומיומי, ומוכנות לעבור אותו מתוך הסכמה שבשתיקה רק כי הן זקוקות לעבודה בצורה נואשת כל כך, מכניסה לפרופורציה את תלונותיי בנוגע לעבודה הנוראית שעבדתי בה.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על העבודה