ביקורת ספרותית על עיר החלומות מאת חואן חוסה ארננדס
ספר מעולה

---

בוקובסקי כתב פעם משפט נפלא שהולך כך "טובי הסופרים אמרו מעט מדי והגרועים שבהם הרבה יותר מדי". המינגוויי כתב בצורה מזוקקת, רזה, נטולת רגשנות ותיאורים מפורטים - אך קריאה חוזרת בסיפוריו הקצרים מגלה עולם שלם של משמעויות נוספות רגשיות עמוקות ומטלטלות.
רעיונות אלה הדהדו בי כשהתחלתי לנסח בראשי את רשמיי מהנובלה היפה הזו.

את הסופר, חואן חוסה ארננדס, אינה מכירה. גם ה"גוגל" לא העלה תוצאות אינפורמטיביות, כך שכל מה שאני יודעת עליו לקוח מהשורה האחרונה בגב העטיפה: "חואן חוסה ארננדס (1932 – 1997)...משורר, מתרגם וסופר חשוב בארגנטינה". על הספר נכתב שהוא דיוקן של ארגנטינה בימי חואן פרון. באופן אישי, השם "חואן פרון" מעלה אצלי בצמידות אסוציאטיבית את השם "אווה (אויטה) פרון", אשתו היפה והידועה, שגם זכתה למחזמר מצליח של אנדרו לויד וובר, לסרט בכיכובה של מדונה ולשיר המפורסם מתוכו – Don't cry for me Argentina. ואכן, אויטה מאוזכרת פעמיים בלבד במהלך הנובלה, לכאורה כדמות היסטורית בלבד, פרט מידע שמיועד ליצור אצל הקורא תחושה של מלאות ריאליסטית ותו לא. אולם כפי שאראה בהמשך, קריאה זהירה מגלה שדמותה אופפת את הנובלה כולה ובאופן שעשוי לחמוק מעיניו של קורא שאינו מכיר את קורות חייה. זיהוי זה יכול להוסיף רובד נוסף לקריאת הנובלה – רובד שלדעתי מזמין את הקורא לדמיין כיצד חותה אויטה את ילדותה בפרובינציה שבה גדלה.

כאמור, על פניו מדובר בנובלה קטנה בהיקפה, שעוסקת בזמן ובמקום מסויימים מאוד. אך כאמור, דוקא היקפים קטנים מזמינים
קריאה קשובה ורחבה יותר, עם הדהודים שמתפשטים מעל לכאן ולעכשיו הסיפורי: הספר נפתח במעין זום אין קולנועי – "הבית של משפחת פיגרס, מרפסות הברזל הפונות אל הכיכר המרכזית המוקפת עצי תפוז" ומהמרפסות אנו עוברים אל החצר הפנימית, אל המבואה וכו'. המצלמה של הקורא משוטטת בין חדרי הבית ומקימה לנגד עיניו תמונה של בית טיפוסי בעיירה קטנה, עם חצר ועצי תפוז והזמן הוא שעת הסייסטה. מיקומו של הבית אל מול הכיכר המרכזית אינו מקרי, שכן במידה רבה המיקרוקוסמוס של דיירי הבית וקורותיהם, ישקף את התהליכים החברתיים הרחבים שתעבור החברה הארגנטינאית. כך למשל יחדור אל הבית קולה של אווה פרון בנאום שיבקע מתוך הרמקולים הממוקמים בכיכר העיר.

הנובלה מחולקת לשני חלקים – האחד, מתרחש ברובו בפרובינציה והשני, מתרחש ברובו בעיר. מלבד זאת היא מחולקת לקטעים כאשר כל קטע הוא קולה של דמות אחרת בנובלה. סגנון זה, של מעין ראשומון, מאפשר הצצה אל תוך ראשה של כמעט כל דמות, וממחיש את האופן השונה שבו כל אחת מהן רואה את החיים בארגנטינה. זאת ועוד, סגנון זה מכניס לנובלה קצב חיים עירוני שבו המבט והקשב משוטטים בתכיפות גדולה בין אנשים שונים ומגוונים. וכך עולה מבין דפיה של הנובלה העיר בואנוס איירס – זוהי אינה העיר הממשית, שנמסרת בתיאור אובייקטיבי לכאורה ע"י קולו של מספר אחד, אלא אותה עיר החלומות שהיא שם הספר – חלומותיה של מטילדה, אך גם של שאר הדמויות שמגיעות אליה, כל אחת וחלומותיה שלה.

מטילדה, הדמות המרכזית בנובלה, מתגוררת בעיירה קטנה ושכוחת אל בארגנטינה. עיר החלומות הנכספת היא עיר הבירה, בואנוס איירס, כפי שהיא מצטיירת בדימיונה של מטילדה. חלומותיה על העיר ועל ההבטחות לאושר שגלומות בה, החלו עוד בילדותה של מטילדה כאשר אהבה לפנטז כי אביה הנאה שכונה "האנגלי" בזכות צבע עיניו ולבושו המוקפד, הוא מלך או שגריר. בבגרותה, ולאחר מותו של אביה וההתדרדרות שחלה במצבה הכלכלי של משפחתה המיוחסת, חלומותיה ניזונים מהרומאנים שהיא קוראת (ביניהם "מאדאם בובארי", עוד דמות שהלכה שולל אחר פנטזיות רומנטיות מתוך ספרים שקראה), ממדורי הרכילות בירחוני נשים כמו "אליטה", ובעיקר ממכתביה של לְילה סיסנרוס, שגם מככבת מפעם לפעם במדורי הרכילות.
לילה היא הדמות הנערצת על מטילדה – חברת ילדות, שתמיד התבלטה ביופיה ובקסמים שהילכה על גברי העיירה. התנהגותה הפלרטטנית, פרי חיקוי מדוייק של שחקנית קולנוע, הביאה לסילוקה מהמנזר אולם גם סייעה לה להתחתן עם גבר אמיד, גרוש ומבוגר ממנה בשנים רבות, ולעזוב לתמיד את הפרובינציה החונקת, האפופה מוסרנות, שמרנות דתית וצרות עין שמפגינים התושבים כלפי נשים מסוגה של לילה.

זה המקום לציין ששתי הדמויות הנשיות הצעירות, מטילדה ולילה, המוצגות כשתי נשים שונות מאוד, כמעט הפכים, מגלמות למעשה צדדים שונים של אשה אחת וממשית מאוד, היא אווה פרון: קוי הדמיון מתבטאים בין היתר בכך שאווה נישאה לחואן פרון בהיותה בת 26, שהוא גם גילה של מטילדה כאשר הסיפור נפתח. אווה נולדה מחוץ לנישואין כבת לא חוקית של טבחית וחוואי נשוי. היא גדלה בעיירה וחוותה ניכור מצד משפחתו של אביה. באופן דומה, מטילדה זוכה ליחס צונן מצד אביה ומצד משפחתו (ובעיקר סבתה) בגלל שהם חושדים במוצאה ומתייחסים אליה כאל בת תערובת. כאשר נישאו, היה פרון גרוש וגילו היה כפול מגילה של אווה – כך גם נישואי לילה לפיצי. לפני שנישאו, היתה אווה שחקנית בינונית, שהיתה ידועה ביופיה ובשאפתנותה הרבה – כך מתוארת גם לילה, חובבת קולנוע וכמי שמיטיבה לחקות את דמותה של השחקנית קרול לומברד. אנשי הפרובינציה ואנשי הסדר הישן משמיצים הן את לילה והן את אווה כאשר חיצי הביקורת שלהם מופנים אל אותם הדברים – שערן הבלונדיני הצבוע וחושניותן המוחצנת.
סבתה של מטילדה מגלמת את הסדר הישן והשמרנות הדתית במלוא עוזם. היא הזכירה לי דמויות חמורות סבר עד כדי גיחוך כמו פרננדה מ"מאה שנים של בדידות". היא אלמנה לבושה שחורים, הסוגדת לא רק לסמלים הדתיים אלא גם לסמלי הייחוס של העבר המפואר של משפחתה ולא מסתירה את סלידתה ממוצאה המפוקפק של נכדתה, הנושאת כפי שניתן לשער מהמראה שלה (הדומה לזה של אמה), גנים של בת תערובת.

אלפרדו אורקיחו הוא בן העיירה שמחזר אחר מטילדה. הוא צעיר אינטלקטואל, חובב שירה, וחובב את הסדר הישן ואת המשפחות המיוחסות של האיזור, שאת אילנות היוחסין שלהן הוא נהנה לחקור. יחסו האוהד כלפי מטילדה שאוב מההערצה הרבה שהוא רוחש למשפחתה ובעיקר לסבתה. דמויות נוספות המופיעות בנובלה הן משרתת המשפחה פלורנסיה, חורחה פאס שהוא מעין דון ז'ואן עירוני, הג'ינג'ית העירונית המתוחכמת שעובדת עם מטילדה במערכת העיתון, וכן שני קטעי שיחה בין דמויות לא מזוהות – תושבות הפרובינציה ולאחר מכן תושבות העיר, שמרכלות על הדמויות ועל המתרחש בעיר.

על אף היקפה המצומצם יחסית הנובלה מצליחה להקים פסיפס מרהיב ואותנטי של דמויות ולשקף את המתחים שהתעוררו בחברה הארגנטינאית בשנות ה-40. כאמור, מתחים אלה אמנם מעוגנים בנובלה בזמן ובמקום מסויימים אולם משקפים גם קונפליקטים על-זמניים, בראשם הקונפליקט המודרני בין העיר ובין הכפר. כבר ב-1903 פרסם גאורג זימל, סוציולוג גרמני, מסה חשובה בשם "העיר הגדולה וחיי הנפש". נזכרתי במסה זו כשקראתי את האופן שבו מתוארת הפרובינציה כמאופיינת במחנק, שיגרה אפרורית, שמרנות, הוקעה חריפה של כל התנהגות חריגה, ותיוג עוצמתי שמקשה על תושביה לפרוץ את התדמית שהוצמדה להן. לעומתה, מאופיינת העיר בתחושות שחרור ובחופש, אך המחיר שהחיים בה גובים כנגד הלחצים והגירויים התדירים הוא בהקמתן של מגננות, מסננים וגדרות, אשר מובילים גם לתחושות של בדידות, ניכור וקושי ביצירת יחסים קרובים באמת. הבחירה בין שני אופני חיים אלה נראית כמעט בלתי אפשרית, שכן כל אחד מהם גובה מחיר נפשי כבד מאוד.

במהלך הקריאה תהיתי מה יהיה הקול שיקבל את הזכות לסיים את הנובלה ובכך אולי להיות בעל המלה האחרונה. לא הופתעתי כשהקטע האחרון חתם באופן סימטרי את פתיחת הנובלה – זום אאוט מתוך הבית אל החצר והרחוב. שכן, בסיכומו של דבר עיר החלומות היא לא רק העיר שבראשן של הדמויות, אלא גם העיר שעולה בדמיונו של הקורא שהוזמן להקים אותה בראשו שלו. אל דאגה, אין בכך משום ספויילר. את התהליך הנפשי שעוברת דמותה של מטילדה, המהגרת מהפרובינציה אל העיר, אשאיר לכם לגלות.
לסיום, ברצוני להעיר כמה מילים על בחירת העטיפה שלדעתי היתה לא מספיק מושכת ולא הצלחתי לקשר אותה לשום חלק בסיפור. יתכן ומדובר בתצלום מבנה בארגנטינה, יתכן והצבעים העזים של הדלת והעיגול לצידה לקוחים משם והשמים מעל משקפים אולי חלומות, אבל משהו בעטיפה הזו לא מספיק מושך בעיני ולא קשור לנובלה ובטח שלא לשנות ה-40. בעיני, מדובר בפספוס שמבליע את הנובלה במקום להבליט אותה בחנות הספרים.

עניין זה מתקשר גם לבעיה נוספת, שהיא העדר תשומת לב תקשורתית לספר. לצערי, לא מצאתי התייחסות אליו ברשת וגם פה התחושה היא של פספוס, שאולי קשור בהיקפה הקטן (גם קבצי סיפורים קצרים סובלים מכך ואולי מסיבות דומות). אני תוהה עד כמה יש מקום לנובלות יפות כאלה על מדף הספרים הכאוטי והתחרותי של ימינו. עד כמה המבקרים כמו גם הקהל יכולים ורוצים למצוא בתוכם את סוג הקשב המיוחד שמצריך ספר כזה. באופן אישי, אני נהנית מאוד מנובלות שהן מעין פנינים קטנות ונדירות, אפשר לקרוא בהן באיטיות, לעצור, לחשוב, וכמובן לקרוא שוב. כאמור, דוקא ההיקף המצומצם שלהן מזמין סוג כזה של קריאה. כולי תקווה שהקהל יגלה את הנובלה הזו וכן נובלות נפלאות נוספות שקראתי לאחרונה ואהבתי ובהן "בלעדיה" מאת אנטוניוס מוניוס מולינה, "חציית קיץ" ו"ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה ועוד. כולן ראו אור בסדרת "נובלה" של הוצאת "כתר" ואולי היה כדאי להוציא לאור גם את "עיר החלומות" בפורמט יוקרתי ומושך זה ובכך לתרום להבלטתו.

בינתיים, כל שנותר לי הוא להמליץ לכם שלא לפספס את הנובלה המקסימה הזו - לקרוא אותה באיטיות, להתענג על המראות הרחוקים ועל הקולות המגוונים שהיא מקימה בראשו של הקורא וכן להקשיב לדמויות האבודות המשוטטות בין דפיה ובין חדרי הלב.


*הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "אנשי הספר" - בינתיים האתר שודרג והביקורת נעלמה ממנו ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם אותה במלואה פה*

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על עיר החלומות