פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליאר

מאז שהתפרסם ספרו של רוהינטון מיסטרי "איזון עדין", יצירת מופת מופלאה ושוברת לב, התחרות הסתיימה. אפשר לכתוב על הודו באופן יפה, יפהפה ואפילו נפלא, אבל קשה להעפיל אל איזון עדין.

הודו, יאמר לכם כל מטייל ותייר, היא פלטת צבעים עשירה וססגונית, בליל של ריחות ואווירה, והיא משתרעת בין אופק גבוה לנמוך באופן שגורם טלטלות רגשיות עמוקות. הודו היא חוויה שלא אחווה בגלגול הזה וגם לא בבא, ככל שהדבר תלוי בי, כי מ

האמת היא שהודו מלוכלכת מדי בשבילי. כמו שסיפרתי לכם לא פעם, אני אוהבת טיולים של בורגנית פר אקסלנס. ויקאס סווארופ (אפילו במחלקת השמות המוזרים הוא נגרס בין שיני כמו חצץ), עורך לי טיולים לא רעים ברחבי הודו.
בלי להריח, להתלכלך ולהתחכך בהמון המיוזע, אני לומדת על החברה ההודית באדיבותם של ספרים מהנים ומופרכים.
כמו נער החידות ממומבאי, גם היורשת מדלהי (הספר הבא יהיה בוודאי הנסיך מגואה או הנערה מכלכתה) הו

#
אנסמבל זה "יחדיו" או "חבורה". בדרך כלל משתמשים במונח כשמדובר בהרכבים מוסיקליים או הרכבי-שחקנים ומשמעותו המילולית נותרת (כמעט) ללא שימוש. שם הספר המוצלח מבטא פה את שתי משמעויות המונח.
אין לי העדפה מיוחדת לספרים העוסקים במוסיקה לעומת ספרים בעלי תוכן שונה, למרות שמוסיקה - בעיקר קלאסית אך לא רק - היא מרכיב חשוב בעולמי. אני חושבת שלמוסיקה צריך להאזין (מדובר בכל ה"עמך" שאינם מלחינים אותה, מנגנים אות

#
קחו המון פרטים של דברים שקרו לפני, בזמן ואפילו אחרי הסיפור שאתם רוצים לספר. ערבבו היטב. שילפו באופן מקרי פרט וצרפו אותו לסיפור שברצונכם לספר. יקרו שני דברים: האחד תזכו בעניין של השומע, שיתאמץ לחבר את הפרט החדש לפרטים שכבר קיבל. השני השומע יקבל סחרחורת וכאב ראש ויתקשה לחבר את הפרטים לכלל סיפור קוהרנטי. לא בהכרח בסדר הזה. זה מה שקרה לקורא(ת) הספר, במיוחד בחלקיו הראשונים של הסיפור, אך לא רק בהם,

ולא, לא מדובר במשפחת מאפיונרים עם קוד של כבוד משפחתי, ותינוקות שבמובייל שלהם מסתובבים סמית אנד ווסון וברטה, מדובר במשפחה די רגילה שאיתרע מזלם וכל אחד הרג מישהו, בשוגג, במזיד או סתם באקראי.

הסופר, יש לציין, הוא סופר אוסטרלי, סופר של ספר מתח בלש? חיבור שאינו מוכר לי. יש סופרי מתח בריטיים - משובחים, יש סופרי מתח אמריקאיים - יעילים, יש סופרי מתח צרפתים - משובחים או משעממים, אבל אוסטרלים? נשמע מוזר

****


הספר הזה הוא כמו משחק טטריס, שבו כל הצורות נערמות זו על גבי זו כמעט עד הקצה ומשאירות מקום בדיוק לשני המקלות הארוכים שנכנסים ברגע האחרון בדיוק נמרץ למקומם ומורידים את כל השורות בבת אחת בקתרזיס מהבהב.

יש מצב שכל כך סמוך לקריאה של "שאנטראם" המבריק, אסור היה לי להתחיל עוד ספר על הודו, אבל כל הספרים האחרים על המדף נראו לי כל כך יבשים ואפרוריים בשלב הזה בחיי ("התיקונים" של פראנזן, אויש), וה

#
רוב ספרי המתח משמשים לבידור או להסחת הדעת לקוראיהם. יש הרבה אנשים שאוהבים לפתור חידות וספר מתח הוא "כתב-חידה" ארוך, המחביא עבורם רמזים בדרך לפיתרון. לפעמים הקורא העמוס אוהב סתם שיספרו לו סיפור לפני השינה, משהו ממש רחוק מעולמו השיגרתי. עדיף לו, אפילו, שיטלטלו אותו ואף יפחידו אותו קצת, כדי שיצליח לחלום חלומות מתוקים. לפעמים, אבל, מגיע ספר מתח שגורם לך לחשוש שמא פושעים נוהגים לקרוא ספרים, ואולי ה

הספר הזה מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות, הפונים לקהל יעד שהוא נוער (אבל לא רק) שעוסקים בנושא שהיה קיים עליו טאבו. מוות.
קראתי את אשמת הכוכבים ואת לללכת בדרכך,ולא מזמן סיימתי את זה, שלטעמי הוא גם המוצלח מבין השלושה. ולמה? כי הוא לא לוחץ על בלוטת הדמעות ללא הפסקה. הוא כתוב בבהירות,הוא קריא, הוא לא מתחנף, לא שיפוטי, הוא מסופר טוב.

הסיפור מסופר מפי ג'ון בת ה-14, נערה רגישה,