“ספר המשך לכולם במשפחה שלי הרגו מישהו? יופי!
מיהרתי אל הספריה לשאול אותו ברגע שהופיע באתר האינטרנט של הספריה שלנו, שאני העוקבת המסורה ביותר שלו.
מי שכבר קרא את הספר הראשון, כולם במשפחה שלי הרגו מישהו, יודע בדיוק למה לצפות מהספר הזה: תעלומת רצח, הרבה מטא: עיסוק בספרי בלש באופן כללי, הומור והתחכמויות לרוב. אם בספר בלש רגיל פזורים רמזים שונים לאורך הדרך, סטיבנסון אוהב להכריז בקול ומראש על הרמזים שלו, כמו למשל הפניית תשומת לב לצעיף מסויים והודעה מראש שהוא יופיע בזירת הרצח, או עדכון מראש כמה פעמים לאורך הספר יופיע שמו של הרוצח וספירת שמות מדי פעם לאורך הספר. כמובן שהרמזים האלה לא יעזרו לכם יותר מדי…
ומי שטרם קרא את הספר הקודם? טוב, הוא יכול להתחיל דווקא מזה, אבל למה בעצם לא להתחיל מההתחלה.
הרצח בספר הקודם התרחש בזירה מבודדת בזמן סופת שלג, מה שהזכיר לי ספר מסויים של אגתה כריסטי, ופתרון התעלומה אישר לי שככל הנראה גם סטיבנסון חשב עליו כשכתב.
זירת הרצח של הספר הנוכחי היא רכבת, מה ששוב מזכיר ספר מפורסם של אגתה כריסטי, רק שהפעם יש לכך התייחסות מפורשת, ובניגוד לספר הקודם - פתרון התעלומה לא לקוח מאותו ספר. בכל זאת, לחזור על הטריק של רצח באוריינט אקספרס יהיה הרבה יותר מדי מביך.
בסך הכל נהנתי מהספר. נכון, אין פה את החידוש של הספר הראשון, זה עוד מאותו דבר. אבל הדבר היה מוצלח בעיני, אז למה לא. סטיבנסון זרק פנימה דמויות ואירועים מהעבר ומההווה, ערבב היטב ובסוף חיבר את כל הקצוות כמו שצריך והצליח להפתיע אותי עם דמות הרוצח ולהצחיק אותי שוב ושוב לאורך הדרך.
הספר הזה קצר יותר מהקודם ולתחושתי זה לטובה: קצת פחות התחכמויות וקצת פחות שמות ואירועים שנזרקים לאוויר כדי לבלבל את הקורא, פחות שיטות רצח מתוחכמות להחריד שלמי בכלל יש סבלנות להתעמק ולהבין.
עדיין, שיהיה ברור, מדובר כאמור על עוד מאותו הדבר כך שמי שלא נהנה מהספר הראשון, כנראה לא יהנה במיוחד גם מהנוכחי.
כראוי לתקופה, סטיבנסון עוסק גם ב-MeToo, בקשיים של סופרות, של נשים, בעולם גברי. קשה שלא להרגיש שהמסר קצת מודבק כאן, בכל זאת אם מדברים על תחום של כתיבת ספרי בלש - זה תחום שבו נשים שברו את תקרת הזכוכית מזמן, אגתה כריסטי, דורותי סיירס, רות רנדל, פי די ג'יימס.
ברגע הראשון, מיד אחרי שסיימתי, חשבתי לעצמי שנחמד לראות שסטיבנסון יודע להפתיע גם בלי להתבסס על טריק של אגתה כריסטי. כמה רגעים מאוחר יותר קלטתי פתאום שבעצם… היה חסר לי כאן החלק שאגתה כריסטי כל כך מתמחה בו: האליבי של הרוצח. נכון שלא חשדתי ברוצח, אבל לא בגלל שהסופר הצליח להסיר מעליו כל חשד בעזרת אליבי מתוחכם או מראית עין של מישהו שיש לו מה להפסיד מהרצח, באופן כללי היה מעט מאוד עיסוק באליבי של החשודים, כמעט הכל סבב סביב המניעים. נו, אולי לסטיבנסון יש עוד מה ללמוד מאגתה כריסטי.”
