“מאז שהתפרסם ספרו של רוהינטון מיסטרי "איזון עדין", יצירת מופת מופלאה ושוברת לב, התחרות הסתיימה. אפשר לכתוב על הודו באופן יפה, יפהפה ואפילו נפלא, אבל קשה להעפיל אל איזון עדין.
הודו, יאמר לכם כל מטייל ותייר, היא פלטת צבעים עשירה וססגונית, בליל של ריחות ואווירה, והיא משתרעת בין אופק גבוה לנמוך באופן שגורם טלטלות רגשיות עמוקות. הודו היא חוויה שלא אחווה בגלגול הזה וגם לא בבא, ככל שהדבר תלוי בי, כי מבחינתי, הלכלוך, ההזנחה, הדיכוי והעוני בלתי נסבלים. לקרוא, כן. לראות, לא.
ואם תאמרו, יש בה הכל הכי הכי, הכי בתי מלון, הכי עשירים, הכי יופי, הכי נהנתנות, הרי שאני אינני יכולה לאטום את אוזני ולעצום את עיני לצד השני של העושר הזה.
לסופרת, דיפטי קאפור, יש כישרון כתיבה ענק, שמתאים לטוטאליות של הודו. היא פואטית ורגישה, התיאורים שלה הם מופת של כתיבה מהפנטת. את הודו של תחילת המאה העשרים ואחת היא מתארת על ידי שלושת גיבוריה.
אג'אי, משרת מסור ונכנע, שנלקח ממשפחתו לשרת בהיותו ילד. הוא הופך להיות מכונת שרת מושלמת. הזהות שלו נוזלית ומותאמת למעבידיו באופן שאינו מאפשר לו ליצור זהות עצמית. את נפילתו הגדולה הוא מוצא כשהוא לוקח על עצמו פשע שלא הוא ביצע, כדי להגן על אדונו וחבר של אדונו. סיפורו של אג'אי נפלא, והוא דחוס בחוויות של אלה הבאים מקאסטות נמוכות, ואין להם קיום עצמי.
סאני ואדיה הוא יורש עשיר, נער שעשועים ריקני ודקדנטי, אדונו של אג'אי. הסיפור שלו הוא סיפורה של הודו העשירה והמושחתת, זו שחיה על גבה של הודו הענייה. את ימיו הוא מעביר בארוחות שחיתות, באיסוף עדת מלחכי פנכה, בשתייה לשוכרה וצריכת סמים. כדי להפוך את קיומו למועיל ובעל חשיבות כלשהי הוא רוקם חלומות לא ממומשים של שינוי פניה של דלהי והפיכתה לעיר מודרנית ותיירותית באופן מערבי. אלא שמוחו המעורפל מייצר שאיפות נטולות מימוש, והוא שוקע יותר ויותר בביצת האלכוהול והסמים.
נדה קאפור היא עיתונאים צעירה המוקסמת מסאני ואדיה, ואת אישיותה החיובית וחינוכה האינטלקטואלי מחליפים חיים של ניסיון התאמה לסאני אהוב ליבה. האהבה הזאת איננה ברורה, ונדה, שגדלה בבית ליברלי, איננה מתאימה לחיים המעורפלים של סאני.
הבעיה הגדולה של הספר היא, שאחרי 250 עמודים הבנו את הכל. סיפורו הנהדר של אג'אי המשרת שיקף את חייו של סאני אדונו, ואין לנו צורך לקרוא מאתיים עמודים נוספים על עלילותיו הבלתי מעניינות של אדונו הבטלן. ראשומון אין כאן, ולכן מיותר לקרוא על אותם מאורעות משלושה כיווני אוויר.
כשהספר מאבד מכוחו, אין ליכולת התיאורית של הסופרת את הכוח להחזיק אותנו עד הסוף. רציתי שהספר ייגמר. מבחינתי, סיפורו של אג'אי מספיק לגמרי, מפני שלמדנו ממנו גם על סאני ונדה.
כל חלקו האחרון של הספר איננו הגיוני במיוחד והוא לעוס כל כך, עד שתעשו טובה לעצמכם, תקראו על אג'אי, חלק מסיפורה של נדה, שגם היא דמות לא משכנעת במיוחד, ואת סאני תנטשו. ממילא, מה שקורה לו לא מעניין במיוחד וגם מופרך למדי.
שקלתי בדעתי כמה כוכבים לתת לו. על סיפורו של אג'אי ועל הכתיבה, 5 כוכבים נוצצים, על הגשת סעודה לעוסה של קורותיו של סאני, שלושה כוכבים. אז התפשרתי על ארבעה.
לא הייתי מייעצת לוותר על הספר מפני שחלקו הראשון מופלא ממש. ויש גם ישראלי אחד בשם אלי, איש אבטחה ואקדח להשכיר. ישראל מוזכרת מפעם לפעם, ורק לטובה.
הודו היא טראגית מאוד ולכן היא גם חומר מצוין למספרי סיפורים בעלי כישרון גדול. תשאלו כל אוהב ספרים אילו ספרים השפיעו עליו יותר מכל, רוב רובם של הספרים שייבחרו עוסקים בטרגדיה. אין ספק, הטראגי מייצר יצירות טובות בהרבה מהקומי. מכיוון שהודו היא פלטת צבעים עשירה וסמיכה, בעזרת טרגדיה טובה אפשר ליצור ספר מרשים ביותר.”
