חלק ראשון


הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפוֹן; וְגוֹי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ. קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ.
קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ; עָרוּך כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה.


ירמיהו נ', מ"א-מ"ב


פתח דבר


החאן הזקן של שבט נַאיְמָן רעד ברוח שנשבה על הגבעה. למרגלותיו התאסף צבאו כדי להילחם באדם שכינה עצמו ג'ינְגיס. יותר מתריסר שבטים הגיעו אל מרגלות הגבעות כדי להילחם לצד הנַאימָנים באויב שהכה בהם בגלים. לאוזניו של החאן הגיעו צווחות וזעקות שנישאו באוויר ההרים הצלול, אבל הוא איבד את מאור עיניו ולא היה יכול לצפות בקרב.


"ספר לי מה קורה," שב ומלמל לעבר השאמאן שלו.


לקוֹקְצ'וּ טרם מלאו שלושים שנה, ועיניו היו חדות, אף שהיו אפופות בצללי צער.


"הגַ'אירַאדים שמטו את הקשתות והחרבות שלהם, אדוני. הם נסוגו במורך לב מפני הסכנה, בדיוק כמו שאמרת שיקרה."


"הם חולקים לו כבוד רב מדי בפחד שלהם," אמר החאן וכרך את הדֵל סביב גופו הכחוש. "ספר לי על הנאימנים שלי. הם עדיין נלחמים?"


קוקצ'ו לא ענה. הוא שתק שעה ארוכה והשקיף מלמעלה על המון הלוחמים והסוסים. ג'ינגיס התנפל עליהם במפתיע, הגיח מערבות העשב, אף על פי שהסיירים המובחרים ביותר שלהם אמרו שהוא נמצא עדיין במרחק רב מאוד. הם הכו שוק על ירך את הנאימנים ואת בעלי בריתם, בכל הפראות של לוחמים הרגילים לנצח, אבל בכל זאת היה סיכוי לגבור עליהם. קוקצ'ו קילל בליבו את שבט ג'איראד, שהביא לוחמים כה רבים מההרים עד שסבר כי ייתכן שינצחו את אויביהם. במשך פרק זמן קצר מאוד שרדה הברית שכרתו ביניהם והייתה דבר כביר, דבר שלא עלה כלל על הדעת שנים אחדות קודם לכן. הברית הזו החזיקה מעמד במהלך המתקפה הראשונה, אבל אז ניפץ אותה הפחד, והג'איראדים חדלו להילחם ונכנעו.


קוקצ'ו המשיך להתבונן וקילל חרש כשראה שחלק מהלוחמים שהחאן שלו קידם בברכה תוקפים אפילו את אחיהם. היה להם שכל של להקת כלבים, שפונה אל הרוח שנושבת חזק יותר.


"הם עדיין נלחמים, אדוני," אמר לבסוף. "הם התגברו על המתקפה הראשונה, והחיצים שלהם פוגעים בלוחמיו של ג'ינגיס ופוצעים אותם."


חאן הנאימנים הצמיד את ידיו הגרומות זו לזו. מפרקי אצבעותיו הלבינו.


"זה טוב, קוקצ'ו. אבל כדאי שארד אליהם, כדי להפיח בהם אומץ."


השאמאן נעץ את עיניו הקודחות באדם ששירת כל חייו.


"אתה תמות אם תעשה את זה, אדוני. אני רואה את זה. לוחמי המשמר שלך יגנו על הגבעה הזו אפילו נגד נשמות המתים." הוא הסתיר את חרפתו. החאן בטח בעצתו לצאת למלחמה בג'ינגיס, אך כשקוקצ'ו ראה כיצד נמחצות השורות הראשונות של הלוחמים הנאימנים, הוא ראה את מותו שלו עם החיצים המעופפים. הוא רצה רק להסתלק משם.


החאן נאנח. "אתה משרת אותי היטב, קוקצ'ו. אני אסיר תודה. ועכשיו תגיד לי שוב מה אתה רואה."


קוקצ'ו נשם נשימה אחת חדה ומהירה, ורק אז ענה.


"אֶחיו של ג'ינגיס הצטרפו לקרב עכשיו. אחד מהם מוביל את המתקפה אל האגפים של הלוחמים שלנו. הם קוצרים אותם." הוא השתתק ונשך את שפתו. הוא ראה חץ מתעופף לעברם כזבוב מזמזם והמשיך להביט בו כשננעץ באדמה עד הנוצות, לא הרחק מהמקום שהשתופפו בו.


"אנחנו חייבים להתקדם למעלה, אדוני," אמר וקם על רגליו בלי שמבטו ימוש משדה הקטל שמתחתיו.


החאן קם בסיוע שני לוחמים. הם השקיפו בהבעת פנים צוננת על חיסול חבריהם ואחיהם, אבל הסתובבו לאחר שקוקצ'ו סימן להם בידו ועזרו לזקן לטפס במעלה הגבעה.


"ואנחנו משיבים במתקפה, קוקצ'ו?" שאל בקול רועד. קוקצ'ו הסתובב. המראה שנגלה לעיניו הרתיע אותו. חיצים נתלו באוויר מתחתם וכמו נעו באיטיות חלקלקה. הלוחמים הנאימנים התפצלו לשניים בשל המתקפה. חליפות השריון שג'ינגיס העתיק מחיילי ג'ין היו עדיפות על שריונות העור המורתח שלגופם של הנאימנים. כל אחד מלוחמיו של ג'ינגיס עטה לגופו חליפת שריון, שמאות לוחיות ברזל ברוחב אצבע נתפרו בה על בד קנבס עבה, ומתחתיו לבשו כותונת משי. החליפות האלו אמנם לא היו יכולות תמיד לעצור פגיעה ישירה, אבל גם המשי לכד לעיתים את ראש החץ, וקוקצ'ו ראה כיצד חייליו של ג'ינגיס עומדים בסופת החיצים שהומטרו עליהם. כעת נרמס נס המלחמה של שבט המֶרְקידים, העשוי זנב סוס, וגם הם השליכו את נשקיהם וכרעו ברך בחזוׄת מתנשפים. רק האוֹירַאדים והנאימנים המשיכו להילחם בזעם, בידיעה שלא יצליחו להחזיק מעמד עוד זמן רב. הברית הגדולה נוצרה כדי להתנגד לאויב אחד, ועם התפרקותה אבדה כל תקווה לחירות. קוקצ'ו הרהר בזעף בעתידו.


"הלוחמים שלנו נלחמים בגאווה, אדוני. הם לא יברחו משדה הקרב, לא כל עוד אתה משקיף עליהם." השאמאן ראה כמאה מלוחמיו של ג'ינגיס, שהגיעו למרגלות הגבעה ונעצו מבטים חורשי רעה בשורות לוחמי המשמר. הרוח הייתה קרה ואכזרית בגובה כזה, וזעם וייאוש התפשטו בקרבו. הוא הגיע למעמד רם מכדי שימות על גבעה יבשה עם השמש הקרה בפניו. כל הסודות שלמד מאביו, שכעת אפילו עלה עליו בידיעותיו, יתבזבזו במכת חרב או בחץ שיינעץ בגופו ויביא את הקץ על חייו. לרגע שנא את החאן הזקן שניסה להתנגד לכוח החדש שבערבות. הוא נכשל, והדבר הפך אותו לסכל, ולא משנה כמה חזקים הם נראו בעבר. קוקצ'ו קילל בליבו את המזל הרע שעדיין רדף אחריו.


חאן הנאימנים התנשף במהלך הטיפוס ונופף ביד יגעה לגברים שאחזו בזרועותיו.


"אני חייב לנוח כאן," אמר ונד בראשו.


"אדוני, הם קרובים מדי," ענה קוקצ'ו.


לוחמי המשמר התעלמו מהשאמאן וסייעו לחאן להתיישב על מדף סלע מכוסה עשב.


"הובסנו, אם כך?" שאל החאן. "אחרת איך יכולים הכלבים של ג'ינגיס להגיע לגבעה הזו, אם לא על גופות הנאימנים?"


קוקצ'ו לא פגש במבטיהם של לוחמי משמר החאן. הם ידעו את האמת בדיוק כמוהו, אבל אף אחד מהם לא רצה לענות לו ולנתץ את תקוותו האחרונה של אדם זקן. למרגלותיהם הייתה הקרקע זרועה תילי גופות, ככתב של דם על העשב. האויראדים נלחמו היטב, ובגבורה, אבל גם הם נשברו לבסוף. צבאו של ג'ינגיס התקדם בזריזות וניצל כל נקודת תורפה בשורות הלוחמים. קוקצ'ו ראה יחידות של עשרות ומאות לוחמים, ששעטו ברחבי שדה הקרב, ומפקדיהן ירו פקודות בקצב מסחרר. נותרה רק גבורתם העצומה של הלוחמים הנאימנים כדי לעצור את הסערה, ולא יהיה די בה. הלוחמים כבשו שוב את השטח שלרגלי הגבעה, וקוקצ'ו חש תקווה רגעית, אבל הם היו מועטים ומותשים ונסחפו במתקפה הכבירה הבאה נגדם.


"לוחמי המשמר שלך עדיין עומדים הכן כדי למות למענך, אדוני," מלמל קוקצ'ו. זה הדבר היחיד שהיה יכול לומר. שאר הלוחמים, שרק בליל אמש ניצבו זוהרים וחזקים, היו שרועים ללא רוח חיים. לאוזניו הגיעו צעקותיהם של הגוססים.


החאן הנהן ועצם את עיניו.


"חשבתי שאולי ננצח היום," אמר בקול שהיה גבוה אך במעט מלחישה. "אם זה נגמר, תגיד לבנים שלי להניח את החרבות שלהם. לא אאלץ אותם למות לחינם."


בניו של החאן נהרגו כשצבאו של ג'ינגיס התנפל עליהם בשאגה. שני לוחמי המשמר שמעו את ההוראה ולטשו בקוקצ'ו את עיניהם בצער וזעם שנסתרו מעיניו. המבוגר שבהם שלף את חרבו ובחן את הלהב. הוורידים שבפניו ובצווארו בלטו מאוד, כחוטים עדינים תחת העור.


"אני אמסור את ההודעה לבנים שלך, אדוני, אם תיתן לי ללכת."


החאן זקף את ראשו והנהן בעדינות.


"תגיד להם להישאר בחיים, מוּרָאח, כדי שיוכלו לראות לאן ג'ינגיס הזה ייקח את כולנו."


דמעות נקוו בעיניו של מוראח, והוא מחה אותן בכעס כשנעמד מול איש המשמר השני, והתעלם מקוקצ'ו כאילו לא היה שם כלל.


"תגן על החאן, בני," אמר חרש.


הגבר הצעיר יותר הרכין את ראשו, ומוראח הניח את ידו על כתפו וגחן כדי שמצחיהם ייפגשו לרגע. בלי לשלוח אפילו מבט אחד אל השאמאן, שבגללו הם היו כאן כעת, הוא החל לצעוד במורד הגבעה.


החאן נאנח. מחשבותיו היו מעורפלות.


"תגיד להם להניח לכובש לבוא אליי," לחש. קוקצ'ו הביט באגל זיעה שרטט על אפו. "אולי אחרי שיהרוג אותי, הוא יחמול על הבנים שלי."


למטה ממנו ראה קוקצ'ו את לוחם המשמר מוראח, שהגיע אל שורת המגינים האחרונה. הם זקפו מעט את קומתם בנוכחותו — לוחמים רצוצים ומותשים, שבכל זאת הרימו ראש והשתדלו לא לחשוף את פחדם. קוקצ'ו שמע אותם קוראים קריאות פרדה אל רעיהם בעודם פוסעים בצעדים קלים לעבר האויב.


ליד הגבעה ראה קוקצ'ו את ג'ינגיס עצמו עובר בין המוני הלוחמים, ושריונו מכוסה רסיסי דם. קוקצ'ו חש שמבטו של האיש חולף עליו. רעד עבר בגופו, והוא נגע בניצב הפגיון שלו. האם ג'ינגיס יחוס על חייו של שאמאן ששיסף את גרונו של החאן שלו? הזקן ישב בראש מורכן, וצווארו צנום להחריד. אולי רצח כזה יעניק לו את חייו, כי באותו רגע הוא חרד מהמוות עד אימה.


במשך שעה ארוכה נשא ג'ינגיס את מבטו כלפי מעלה, וקוקצ'ו שמט את ידו. הוא לא הכיר את הלוחם קר הרוח הזה, שהגיע במפתיע עם אור השחר. קוקצ'ו ישב לצד החאן שלו והשקיף על אחרוני הלוחמים הנאימנים שהלכו אל מותם. הוא דקלם לחש הגנה עתיק שאביו לימד אותו, לחש שמטרתו להעביר את אויביו לצד שלו. דומה שהמילים שבקעו מפיו הרגיעו מעט את החאן הזקן.


מוראח היה בכיר הלוחמים של הנאימנים, והוא לא נלחם באותו יום. בצווחה יללנית חדר אל שורות לוחמיו של ג'ינגיס חאן בלי לחשוב לרגע כיצד יגן על עצמו. אחרוני הלוחמים הנאימנים צעקו גם הם אחריו, ותשישותם התפוגגה. חיציהם הפילו את חייליו של ג'ינגיס ארצה, אך אלה התרוממו במהירות וירו בקשתותיהם תוך כדי חשיפת שיניים. כשמוראח הרג את הלוחם הראשון שעמד מולו נדחקו תריסר לוחמים נוספים מכל העברים, וצלעותיו נצבעו אדום ממכות חרבותיהם.


קוקצ'ו המשיך לפזם, ועיניו נפערו כשג'ינגיס תקע בקרן, ולוחמיו התרחקו מהלוחמים הנאימנים המתנשפים.


מוראח עדיין היה בחיים ועמד המום. קוקצ'ו ראה את ג'ינגיס קורא אליו, אבל לא שמע את המילים. מוראח הניד את ראשו לשלילה, הרים שוב את חרבו וירק דם על הארץ. נותרו רק לוחמים נאימנים ספורים שעדיין עמדו, אך הם היו פצועים, ודם ניגר על רגליהם. גם הם הרימו את חרבותיהם בצעדים כושלים.


"לחמתם בגבורה," צעק ג'ינגיס. "היכנעו לי ואקבל אתכם בברכה ליד המדורות שלי. אחלוק לכם כבוד."


מוראח גיחך לעברו בשיניים אדומות.


"אני יורק על הכבוד של הזאב," אמר.


ג'ינגיס ישב דומם על סוסתו. לבסוף משך בכתפיו ושמט שוב את זרועו. שורת הלוחמים הסתערה קדימה, ומוראח ויתר הלוחמים נבלעו בין הגברים הדוקרים והדורסים.


על הגבעה קם קוקצ'ו על רגליו. הלחש גווע בגרונו כשג'ינגיס ירד מסוסתו ופתח בטיפוס. הקרב תם. מאות חללים היו מוטלים על האדמה, אך אלפים נכנעו. לקוקצ'ו לא היה אכפת מה יעלה בגורלם.


"הוא בא," אמר קוקצ'ו חרש ושלח מבט אל מורד הגבעה. קיבתו התעוותה ושרירי רגליו רעדו כסוס מוקף זבובים טורדניים. האיש שליכד את שבטי הערבות תחת שלטונו טיפס כעת במעלה הגבעה בצעדים תכליתיים ובפנים חתומות. קוקצ'ו ראה ששריונו חבוט, ושקשקשי מתכת רבים משתלשלים מן החוטים. הקרב היה קשה, אבל ג'ינגיס טיפס בפה סגור, כאילו המאמץ לא העיק עליו כלל.


"הבנים שלי נשארו בחיים?" הפר החאן את הדממה לפתע. הוא הושיט את ידו ואחז בשרוול הדֵל של קוקצ'ו.


"לא," אמר קוקצ'ו בפרץ מרירות פתאומי.


היד נשמטה, וגופו של הזקן השתוחח. בעוד קוקצ'ו מתבונן בו התרוממו העיניים המכוסות תבלולים, והוא זקף את גופו באומץ.


"אז שיבוא, הג'ינגיס הזה," אמר החאן. "מה אכפת לי עכשיו?"


קוקצ'ו לא ענה. הוא לא היה מסוגל לקרוע את מבטו מהלוחם שטיפס על הגבעה. רוח צוננת נשבה על עורפו, והוא ידע שהוא חש בה במתיקות רבה מתמיד. הוא ראה אנשים על סף מותם, הביא עליהם את מותם בפולחנים אפלים, שלח את נשמותיהם להסתחרר הרחק מגופם, וכעת ראה את מותו קרב אליו בצעדיו הקצובים של האדם הזה, ולרגע כמעט פתח במרוצה ונס על נפשו. לא עוז ליבו השאיר אותו במקומו. הוא היה אדם של מילים ולחשים, אדם שהטיל את אימתו על הנאימנים עוד יותר מאביו לפניו. בריחה פירושה מוות ודאי עם בוא החורף. הוא שמע רחש. בנו של מוראח שלף את חרבו, אבל הדבר לא ניחם אותו. היה משהו מעורר יראה בהילוכו היציב של מהרסם. צבאות לא עצרו אותו. החאן הזקן זקף את ראשו כדי להביט בו בבואו. הוא חש שהוא מתקרב, כשם שעיניו שכהו מִראות עדיין פנו אל אור השמש.


ג'ינגיס הגיע אל שלושת הגברים, נעצר ונעץ בהם את מבטו. הוא היה גבה קומה, ועורו זהר משמן ומבריאות. עיניו היו צהובות כעיני זאב, וקוקצ'ו לא ראה בהן רחמים. הוא עמד קפוא במקומו, וג'ינגיס שלף חרב שהייתה עדיין מכוסה בדם הולך ונקרש. בנו של מוראח פסע צעד אחד קדימה כדי לעמוד בין שני החאנים. ג'ינגיס הביט בו בזיק של רוגז, והבחור נדרך.


"אם אתה רוצה להישאר בחיים, רד למטה, נערי," אמר ג'ינגיס. "ראיתי מספיק מבני עמי מתים היום."


הלוחם הצעיר לא אמר מילה ורק נד בראשו לשלילה. ג'ינגיס נאנח. הוא הטיל את החרב הצידה, ובידו השנייה נעץ פגיון בצווארו של הבחור, והוא צנח גוסס לתוך זרועותיו הפתוחות. ג'ינגיס נאנק, אחז בגופו והטיל אותו כלפי מטה. קוקצ'ו הביט בגופה הרופסת שהתגלגלה במדרון.


ג'ינגיס ניגב בשלווה את הפגיון והחזיר אותו לנדן החגור למותניו. העייפות ניכרה בו לפתע.


"הייתי מתייחס אליכם בכבוד אם הייתם מצטרפים אליי," אמר.


החאן הזקן הרים אליו את מבטו. עיניו היו נטולות הבעה.


"שמעת את התשובה שלי," ענה בקול רם. "עכשיו שלח אותי אל הבנים שלי."


ג'ינגיס הנהן. חרבו נחתה באיטיות שבלטה לעין. היא התיזה את ראשו של החאן מכתפיו, והראש התגלגל במורד הגבעה. גופו של החאן כמעט לא היטלטל ממכת החרב, ורק נטה מעט הצידה. קוקצ'ו שמע את הדם ניתז על הסלעים, וכל חושיו זעקו ותבעו להישאר בחיים. ג'ינגיס הסב אליו את פניו, והוא החוויר, ומפיו בקע קילוח נואש של מילים.


"לא כדאי לך לשפוך דם של שאמאן, אדוני. לא כדאי. אני אדם רב־עוצמה, אדם שמבין מהו כוח. אם תכה אותי תגלה שהעור שלי עשוי ברזל. מוטב שתיתן לי לשרת אותך. להכריז על ניצחונך."


"איזה שירות טוב עשית לחאן הנאימנים כשהבאת אותו למות כאן?" ענה ג'ינגיס בשאלה.


"הרי הרחקתי אותו מהקרב, נכון? בחלומות שלי ראיתי אותך בא, אדוני. הכנתי את הדרך לבואך כמיטב יכולתי. אתה הרי עתיד השבטים. הקול שלי הוא קול הרוחות. אני עומד במים, ואילו אתה עומד באדמה ובשמיים. הנח לי לשרת אותך."


ג'ינגיס היסס. חרבו לא זזה. האיש שעמד מולו לבש דֵל חום כהה מעל חולצה ומכנסיים מלוכלכים. הדֵל היה מרוקם דגמים לולייניים בצבע סגול, והיה כהה משומן ומלכלוך. מגפיו של קוקצ'ו היו קשורים בחבל, מגפיים כאלה שאדם נועל אם בעליהם האחרון כבר אינו זקוק להם יותר.


אבל בכל זאת היה משהו בעיניים שבערו בפנים הקודרות. ג'ינגיס נזכר כיצד הרג אֵלוּק משבט הזאבים את השאמאן של אביו. אולי גורלו של אלוק נחתם באותו יום עקוב מדם, לפני שנים רבות. קוקצ'ו התבונן בו והמתין למכת החרב שתביא עליו את מותו.


"אני לא זקוק לעוד מְספר מעשיות," אמר ג'ינגיס. "יש איתי כבר שלושה אנשים שטוענים שהם מדברים בשם הרוחות."


קוקצ'ו ראה את הסקרנות שבמבטו של האיש ולא היסס.


"אלה רק ילדים, אדוני. בוא ואראה לך," אמר. בלי לחכות לתשובה תחב את ידו לדֵל שלו והוציא פיסת מתכת דקה, קשורה כלאחר יד לניצב קרן. הוא חש שג'ינגיס מרים את חרבו, עצר אותו בהרמת יד כדי להשהות את המכה ועצם את עיניו.


במאמץ עצום של כוח הרצון חסם השאמאן את הרוח שעל עורו ואת הפחד הצונן שכרסם בקרביו. הוא מלמל את המילים שאביו החדיר למוחו באמצעות מלקות, וחש בשלוות החירגוֹן שאחזה בו בחדות ובמהירות גדולות משציפה. הרוחות היו עימו, ולטיפתן האטה את הלמות ליבו. כעבור רגע היה במקום אחר והתבונן מבחוץ.


ג'ינגיס פער את עיניו למראה קוקצ'ו הנועץ את הפגיון בזרועו. הלהב הדק חדר לבשר, אך השאמאן לא חשף שום סימן של כאב כשהמתכת חדרה לבשרו, בעוד ג'ינגיס מתבונן, מרותק, בלהב שפער את העור והרים אותו מעט. המתכת נראתה שחורה כשנעץ אותה בעור, וקוקצ'ו עפעף לאיטו, כמעט בעצלתיים, כששלף את הפגיון.


אגב מעשה הביט בעיניו של החאן הצעיר. הן היו מרותקות אל הפצע. קוקצ'ו נשם נשימה עמוקה וחש שהחירגון מעמיק, עד שצינה גדולה אפפה כל איבר בגופו.


"יש דם, אדוני?" שאל בלחש, אף שידע את התשובה.


ג'ינגיס נעץ בו מבט תמה. הוא לא החזיר את חרבו אל הנדן, אבל פסע קדימה ומישש באגודלו המחוספס את הפצע הסגלגל בצורתו שבזרועו של קוקצ'ו.


"לא. זה באמת כישרון שיוכל להביא תועלת," הודה בעל כורחו. "אפשר ללמד אותו?"


קוקצ'ו חייך. הוא כבר לא פחד.


"הרוחות לא יבואו אל אלה שלא נבחרו, אדוני."


ג'ינגיס הנהן והתרחק מעט. אפילו ברוח הקרה נדפה מהשאמאן צחנה של עז זקנה, והוא לא ידע מה לחשוב על הפצע המוזר שלא דימם.


הוא רטן, העביר את אצבעותיו לאורך חרבו והחזיר אותה אל הנדן.


"אני אחנון אותך בשנה של חיים, שאמאן. זה מספיק זמן כדי להוכיח מה אתה שווה."


קוקצ'ו צנח על ברכיו והצמיד את מצחו לאדמה.


"אתה החאן הדגול מכולם, כמו שניבאתי," אמר. דמעות הכתימו את לחייו המרוחות בעפר. באותו רגע חש שצינת הרוחות המלחשות עוזבת אותו. הוא משך בשרווליו כדי להסתיר את כתם הדם, שהלך וגדל.


"נכון," ענה ג'ינגיס. הוא השפיל את עיניו אל מורד הגבעה והביט בצבא הממתין לשובו. "העולם ישמע את השם שלי." כשפצה שוב את פיו, דיבר בקול שקט כל כך, עד שקוקצ'ו נאלץ לאמץ את אוזניו כדי לשמוע אותו.


"תמו ימי המוות, שאמאן. אנחנו עם אחד, ולא יהיו יותר קרבות בינינו. אני אאסוף את כל בני העם שלנו. ערים ייפלו מפנינו, ויהיו לנו אדמות חדשות לרכוב בהן. נשים יבכו, ואני אשמח לשמוע את זה."


הוא השפיל את מבטו אל השאמאן התשוש וקימט את מצחו.


"אתה תישאר בחיים, שאמאן. כמו שאמרתי. קום על הרגליים ובוא איתי."


למרגלות הגבעה הנהן ג'ינגיס אל אֶחיו חַאצְ'יוּן וחָאסַאר. סמכותם של השניים גדלה בשנים שחלפו מאז החל לאסוף את השבטים תחת שלטונו, אבל הם עדיין היו צעירים, וחאצ'יון חייך כשאחיו צעד ביניהם.


"מי זה?" שאל חאסאר והביט בתימהון בקוקצ'ו ובדֵל המרופט שלגופו.


"השאמאן של הנאימנים," ענה ג'ינגיס.


אדם נוסף הוביל את סוסו אליהם וירד ממנו. עיניו ננעצו בקוקצ'ו. אַרְסְלָן היה פעם מחשל החרבות של שבט נאימן, וקוקצ'ו זיהה אותו כשהתקרב אליהם. האיש היה רוצח, נזכר, ונענש בגירוש כפוי. הוא לא הופתע למצוא אנשים כמוהו בקרב הקצינים שג'ינגיס מינה ונתן בהם אמון.


"אני זוכר אותך," אמר ארסלן. "אבא שלך מת, אם כך?"


"לפני שנים, מפר השבועה," ענה קוקצ'ו, מרוגז מנימת קולו של ארסלן. לפתע התחוור לו שאיבד את הסמכות שהשיג בעמל רב בקרב הנאימנים. רק אנשים ספורים מבני השבט הזה העזו להביט בו בלי להשפיל את עיניהם, פן יואשמו בחוסר נאמנות וייענשו בפגיונות ובאש המדורה. קוקצ'ו פגש במבטו של הבוגד משבט נאימן בלי להניד עפעף. הם עוד יכירו אותו עם הזמן.


ג'ינגיס צפה בהבעה מבודחת במקצת במתיחות שבין שני הגברים.


"אל תעליב, שאמאן. לא את הלוחם הראשון שלחם תחת פיקודי. שבט נאימן כבר לא קיים, וגם אין יותר קשרים שבטיים. כל השבטים הם תחת שלטוני עכשיו."


"ראיתי את זה בחזיונות שלי," ענה קוקצ'ו מייד. "הרוחות בירכו אותך."


פניו של ג'ינגיס קדרו לשמע המילים.


"זאת הייתה ברכה שעלתה בייסורים. הצבא שאתה רואה סביבך הושג באמצעות כוח ומיומנות. אם הרוחות של אבותינו עזרו לנו, היה קשה לראות את העזרה שלהן."


קוקצ'ו עפעף. חאן הנאימנים נטה להאמין לכל דבר, והיה קל לתמרן אותו. הוא הבין שהחאן החדש הזה אינו נוח להשפעה כמוהו. ובכל זאת, האוויר היה מתוק בריאותיו. הוא נשאר בחיים, והרי לא ציפה לזה אפילו שעה קודם לכן.


ג'ינגיס נפנה אל שני אחיו וסילק את קוקצ'ו ממחשבותיו.


"בני השבטים החדשים יישבעו לי אמונים עוד הערב, עם שקיעת השמש," אמר לחאסאר. "פזר אותם בין שאר השבטים כדי שהם יתחילו להרגיש כחלק מאיתנו, ולא כאויבים מובסים. עשה את זה בזהירות. אני לא יכול להישמר כל הזמן מסכינים בגב."


חאסאר הרכין את ראשו, הסתובב וצעד בין הלוחמים אל המקום שבו השבטים המובסים כרעו עדיין על ברכיהם.


קוקצ'ו ראה שג'ינגיס ואחיו הצעיר חאצ'יון מחליפים ביניהם חיוך של חיבה. שני הגברים היו חברים, וקוקצ'ו התחיל ללמוד כל מה שביכולתו. אפילו הפרט הפעוט ביותר יהיה שימושי בשנים הבאות.


"שברנו את הברית, חאצ'יון. נכון שאמרתי שנצליח לשבור אותה?" אמר ג'ינגיס וטפח על גבו. "הסוסים המשוריינים שלך הגיעו בתזמון מושלם."


"כמו שלימדת אותי," ענה חאצ'יון, שלא התרגש מהשבחים.


"עם הלוחמים החדשים יהיה לנו צבא שיפשוט על הערבות," אמר ג'ינגיס בחיוך. "הגיע הזמן לצאת לדרך. סוף־סוף." הוא הרהר לרגע.


"חאצ'יון, שלח פרשים לכל הכיוונים. אני רוצה לסקור את הערבות ולחפש כל משפחת נוודים וכל שבט קטן. תגיד להם שיבואו באביב הבא אל ההר השחור, ליד נהר אוֹנוֹן. יש שם ערבה מישורית שתכיל את כל אלפי הלוחמים שלנו. נתאסף שם, מוכנים לשעוט."


"מה למסור להם בשמך?" שאל חאצ'יון.


"תגיד להם לבוא אליי," ענה ג'ינגיס חרש. "תגיד להם שג'ינגיס קורא להם להתקבץ. אף אחד לא יצליח לעמוד נגדנו עכשיו. הם יכולים ללכת אחריי, או להעביר את ימיהם האחרונים בציפייה ללוחמים שלי באופק. זה מה שתגיד להם." הוא הביט סביבו בשביעות רצון. בשבע שנים הוא קיבץ יותר מעשרת אלפים איש. וכעת, בתוספת הניצולים משבטי הברית המובסים, מניין אנשיו היה כמעט כפול. לא נותר בערבות אפילו אדם אחד שיוכל לקרוא תיגר על מנהיגותו. הוא הסב את מבטו מהשמש מזרחה וראה בעיני רוחו את הערים הענקיות והעשירות של ג'ין.


"במשך אלף דורות הם דאגו שנהיה מפורדים, חאצ'יון. הם ניצלו אותנו ורימו אותנו עד שהפכנו לכלבי פרא. אבל כל זה הוא נחלת העבר. אני קיבצתי את כולם, ושליטי ג'ין יתחילו לרעוד מרוב פחד מפנינו. אני אתן להם סיבה טובה."