לאחר שסיימתי את "מר ורטיגו" של אוסטר, הרגשתי כי אני חייב לקרוא עוד משהו מכתביו וההחלטה נפלה על ארמון הירח. לו הייתי קורא את הספר מבלי לדעת מי כתב אותו (מן מבחן קריאה שכזה), אין לי ספק כי הייתי מזהה את אוסטר בקלות. הנושאים של הזהות העצמית, הגורל, המקריות והעיסוק בהיסטוריה האמריקאית גם אם זו רק ההיסטוריה המודרנית, כבר היו מוכרים לי ממר ורטיגו (גילוי נאות: היסטוריה אמריקאית היא אחד הנושאים הקרובים לל

אין לי כבר מספיק שנות חיים כדי להתאמץ לצלוח ספרים משעממים.
לפני כעשרים שנים התחלתי לקרוא את 'מוסיקת המקרה'. נטשתי את הספר אחרי קריאה של רבע ממנו, בגלל שעמום, והחזרתי לספריה. אבל זאת הייתה תקופה עמוסה בחיי, ולכן כשראיתי את 'ארמון הירח' בחנות במבצע, וראיתי את הביקורות הטובות שבאתר, החלטתי לקנות את הספר. ושוב התאכזבתי. קראתי בעיון שליש של הספר הזה, אחר כך המשכתי עד לאמצע בדילוגים פה ושם, אבל זהו.

מרינה אברמוביץ אמנית סרבית מאוד טוטאלית, וכזו שהולכת עם היצירות שלה על הקצה, ועד הסוף. הפעם עושה האמנית תערוכת מיצג בשם האמנית נוכחת, וזה מתקיים במומה-המוזיאון לאמנות מודרנית. כמו כל הדברים בהם עסקה אברמוביץ בעבר- גם הפעם- המיצג מאוד תובעני וכזה שעורר באז גדול ועושה הרבה הדים.
במשך שבעים וחמישה ימים יושבת האמנית יום יום במשך שבע שעות רצופות על כסא. באמצע עומד שולחן ומעברו השני של השולחן ישנו כסא

מהי אמנות?
עבור האישה הזו -מרינה אברמוביץ'- אמנות היא אמת. היא מראה את הדברים בעולם כמו שהם, מקלפת את כל השכבות עד לגלעין הפנימי, ומזמינה את האנשים לבוא ולצפות בה, לבוא ולהשתתף במיצג. האמנית היא בעולם האמיתי, המיצגים אמיתיים, הסיפור בדוי.

במיצג הזה, שיושבת בו האמנית מול כיסא ריק, מוזמנים האנשים לשבת מולה ולהסתכל לתוך עיניה. היא לא זזה כמעט, מביטה בהם ברוך ובנחישות. והם מוצאים בתוך עיניה את עצמם.

בדרך לחדר הכושר נתקעתי בפקק.
הפלייליסט כבר עלה לי על העצבים, שנות השמונים יצאו לי מהאף ושמתי לב שבזמן האחרון הבחירות בשיריהם של כספי או אלברשטיין מעוררות בי עצבות נוראית.
העברתי לרדיו, השמיעו את ״הבוס״ והתרציתי. אין על ספרינגסטין לשיפור מצב הרוח ואולי ראוי באמת שבדרך חזרה אעבור ב-בארנס אנד נובלס ואקנה איזו ביוגרפיה ראויה לשמה על האמן האהוב.
בסיום השיר שמעתי את השדרן אומר כי היה זה השיר האהוב הי

אחרי פרוייקט לזרוס, הכה נפלא, מפעים ומרגש, ציפיתי לעוד מנה מזה, מהיכולת לשעשע ועם זאת להיות כל כך רציני וכל כך כואב. זה לא קרה. זה ספר טוב. הוא כתוב היטב, הוא מעניין, ובכל זאת הוא פחות נגע בי. האמת היא שאחרי הסיפור הראשון כמעט נטשתי אותו. גם השני לא הואיל הרבה, אבל הקרדיט שפרויקט לזרוס הקנה להמון אצלי, הוא כה גדול, כך שהמשכתי ואני שמחה שלא פרשתי, כי ככל שמתקדמים הוא משתבח. שני הסיפורים האחרונים ממ

לפעמים מה שמשכנע אותך לקנות ספר הוא השם שלו. אני מודה שבפני השם "יהודים וקפה" התקשיתי לעמוד.

פרופ' ליברלס הוא היסטוריון של חיי היום-יום. לחקור את חיי היום-יום הוא רעיון מסקרן שכבר הניב הרבה מחקרים היסטוריים משעשעים, אבל הפעם שם הספר הבטיח יותר משקיים.

ליברלס לא הצליח לבנות איזשהו מהלך מלכד סביב כניסת הקפה והתפשטותו בקרב יהודי אירופה בכלל וגרמניה בפרט. כנראה שגם העובדות לא הספיקו כדי לייצר מה