ביקורת ספרותית על לקחי ההיסטוריה מאת ויל דוראנט
ספר מעולה

---

הזוג ויליאם גיימס (ויל) ואריאל דוראנט היו היסטוריונים שאפשר לכנות היסטוריונים רוחביים. ב-1926 יצא לאור הספר 'גדולי ההוגים' (באנגלית: 'סיפורה של הפילוסופיה'), שבו ויל תיאר בשפה נוחה ושווה לכל נפש את הגותם, חייהם ותקופתם של הפילוסופים הגדולים. הספר זכה להצלחה רבה ואף גרם לעניין מחודש בפילוסופיה. מאז הקדיש ויליאם את חייו, יחד עם אשתו, ובמשך ארבעה עשורים (1935-1975) עסקו בכתיבת הביוגרפיה של הציוויליזציה המערבית כולה, לא פחות, ממסופוטמיה ותרבות מצרים העתיקה ועד עידן נפוליאון. הסדרה "תולדות התרבות" (11 כרכים. באנגלית: The Story of Civilization) מתאפיינת בכתיבה נוחה, רוחבית, וכזו המנסה להתייחס למכלול המאפיינים התרבותיים בתקופה הנדונה, ופחות להתמקד בנושאים צרים ונקודתיים. על הסדרה זכה ויליאם במדליית החירות הנשיאותית. הסדרה זכתה להצלחה עצומה בשעתה, אם כי לא הייתה חפה מחסרונות, כמובן.

המבוא לספר זה תמציתי ומעניין, ומאיר גם הנקודה היהודית-ישראלית של המחברים (אריאל מהגרת יהודיה, במקור: חוה אידה קאופמן), ומספר כי הזוג נישאו ב-1913 והלכו לעולמם בהפרש של שבועיים לאחר 68 שנות נישואים.

הספר יצא לאור בשנת 1968 והוא מהווה מעין סיכום-על היסטורי. לא מדובר בסיכום תולדות האנושות. לא ניתן לעשות זאת ב-150 עמודים. כאן ישנו ניסיון מאתגר לתאר במספר עמודים מצומצם וב-13 פרקים את התובנות שהזוג הסיק מעיסוקו רב השנים בלימוד ההיסטוריה האנושית. התוצאה מרשימה. בתמציתיות, בשפה קולחת, בכתיבה מאוזנת ומעוררת הזדהות, ובפרקים קצרים, נפרשים בפני הקורא תפיסות רוחב על נקודות מרכזיות בהיסטוריה של הציוויליזציה. כל פרק מהווה סיכום או מבט-על בהיבט היסטורי אחר: גיאולוגיה-גיאוגרפיה, ביולוגיה, גזע, אופי, מוסר, דת, כלכלה, סוציאליזם, שלטון, מלחמה, צמיחה מול ריקבון וקידמה.

קשה מאוד לתמצת ספר שמגמתו היא מינימליזם. אבל אנסה לתת דוגמה.
הפרק השני עוסק בקשר בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה וטוען כי אמנם האקלים אינו שולט בנו עוד ביד רמה כבעבר, אבל הגיאוגרפיה היא התשתית עליה בנויה ההיסטוריה. "מצרים היתה מתת הנילוס, ובמוסופוטמיה הוקמו ציוויליזציות בזו אחר זו 'בין הנהרות'... איטליה ייפתה את עמק הטיבר... אוסטריה צמחה לאורך הדנובה, גרמניה לאורך האלבה והריינוס... פטרה ותדמור ניזונו מנאות מדבר.... אלפיים שנה מקרב סלמיס (480 לפני הספירה) ועד תבוסת הארמדה הספרדית (1588) ישבו על חופיו הצפוניים והדרומיים של הים התיכון נציגים מתחרים של עליונות האדם הלבן. אבל מאז 1492 ואילך הזמינו מסעותיהם של קולמבוס ושל ואסקו דה גמה את האדם לקרוא תיגר על האוקיינוסים, והים התיכון איבד את הבכורה. ג'נובה, פיזה, פירנצה וונציה ידרו מגדולתן, הרנסס החל להתפוגג, וקרנן של הארצות האטלנטיות עלה...". הנה כי כן הגיאורגפיה היא התשתית לכל תרבות. ומכאן - שינויים בתנועה או במרחב גורמים לתנודתיות נרחבת של תרבויות.
טורנדו יכול להרוס בתוך שעה עיר שנבנתה במשך מאה שנה ונהר גואה ימוטט בן רגע אלפי אנשים למצולות. "אם מידות החום הממוצעות באזורים המשגשגים יעלו במעלות ספורות, נחזור כנראה כולנו לפראות נרפית". המצאת המטוס עשויה לשנות את מפת הציוויליזציה כאשר העוצמה הימית תתחלף בעוצמה אווירית. ואף על פי כן התובנה לעתיד היא אופטימית כי "השפעתם של הגורמים הגיאוגרפיים הולכת ופוחתת בד בבד עם צמיחת הטכנולוגיה. אופיים ומתארם של פני השטח עשויים לספק הזדמנויות בתחומי החקלאות, הכרייה או הסחר, אבל רק דמיונם ויוזמתם של מנהיגים, וחריצותם העיקשת של ההולכים אחריהם, יוכלו להפוך אפשרות לעובדה קיימת. ורק בזכות שילוב דומה תוכל להתפתח תרבות למרות אלף מכשולים טבעיים (כפי שקורה בישראל של היום). הציוויליזציה נוצרת בידי האדם, לא בידי האדמה".

וכך ממשיכים הזוג דורנאט ומנסים לתאר, באופן מרהיב ומתומצת, את המגמות העיקריות כפי שבאו לידי ביטוי במהלך 5000 שנות היסטוריה מתועדת.

הפרק האחרון, ואולי הרלוונטי ביותר עוסק בקידמה או יותר נכון בשאלה האם הקידמה אמיתית. במשך הפרקים עולה התובנה הבסיסית כי באופן מהותי לא חל שום שינוי בטבעו של האדם. המטרות אותן מטרות – השגת טובין, רדיפה מינית, ניצחון בתחרות וניהול מלחמות – רק האמצעים השתנו. "גם במהירות של 3500 קילומטרים בשעה, נותרנו אותם קופים במכנסיים שהיינו בעת שנענו על רגלינו... הגדלנו מאה מונים את יכולתנו ללמוד ולדווח על אירועי היום והעולם, אבל לפעמים אנחנו מתקנאים באבותינו הקדמונים ששלוותם הופרה רק על ידי חדשות הכפר... אנו ששים על שחרורנו מעול התיאולוגיה, אבל האם פיתחנו אתיקה טבעית – קוד מוסרי שאינו תלוי דת – שתהיה חזקה דיה להגן מפני דחפי ההשתלטות, השחיתות והמין שלנו כדי שלא יהפכו את הציוויליזציה שלנו לביצה טובענית של חמדנות, פשע ומתירנות?... האם כל התקדמות הפילוסופיה מאז דקארט לא היתה אלא טעות, מפני שלא השכילה להכיר בתפקידו של המיתוס כמנחם ושולט באדם?".

אני חושב שתובנת העל המרכזית מהספר היא המחזוריות שבהיסטוריה, לא במובן שההיסטוריה חוזרת על עצמה במדויק (אם כי ורגיליוס הכריז כי יבוא יום כזה אחרי שימוצו כל אפשרויות השינוי והיקום כולו מתוך פאטליות דטרמיניסטית יחזור אחד לאחד על כל האירועים שקרו בעבר). אלא במובן שההיסטוריה היא כולה נעה בפעימות של כיווץ והרפיה, מקצב מחזורי מתנדנד, בכמעט כל מובן שהוא: בין מלחמה לשלום, בין מוסריות למתירנות, המאבק בין הגזעים, בין דתות ואמונות, בין סוגי שלטון, בין שמרנות לרדיקליות ["ככל הנראה, 99 ויותר מכל מאה רעיונות חדשים יהיו גרועים מן התגובות המסורתיות שהם מבקשים להחליף. אין אדם, מבריק ומשכיל ככל שיהיה, שיוכל בכוחות עצמו, בפרק חיים אחד, להגיע להבנה שלמה עד כדי כך שיוכל לשפוט ולתקן בביטחון את המנהגים והמוסדות של החברה שבה הוא חי, כי אלה הם פרי חוכמת הדורות אחרי מאות שנות ניסויים במעבדת ההיסטוריה"], בין ריכוז העושר (סוג של קפיטליזם) לחלוקתו מחדש (סוג של סוציאליזם) [סוגים של סוציאליזם היו כבר בשומר העתיקה, בבבל, במצרים התלמית, ברומא של דיוקלטיאנוס, כמו גם באימפריה הסינית ובאמריקה הדרומית], בין צמיחה של ציוויליזציה לגוויעתה.

והנה, גם התובנה הזו כבר הופיעה בהיסטוריה בדבריו האלמותיים של קהלת (א,ט): "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אז במה אנחנו יכולים להתגאות? לפי דוראנט, רק בידע ובמורשת אותם אנחנו יכולים להעביר הלאה, שכן ציווילזציה ממשיכה לחיות בזכרון חובק התרבויות והעל זמני. יצירת האש, הגלגל, השפה, הכתיבה, האמנות והשיר, החקלאות, המשפחה, הארגון החברתי, המוסר, הצדקה, והשימוש בהוראה להעברת חכמת הדורות הלאה. כל אלו ועוד רבים הם מורשתן של ציוויליזציות רבות. "ההיסטוריה היא היצירה והתיעוד של אותה מורשת" ההיסטוריה היא "לא רק תזכורת-אזהרה מפני הבלי האדם ופשעיו, היא גם היזכרות מרוממת נפש בנפשות גדולות. העבר חדל להיות חדר זוועות מדכא ונעשה עיר שמימית מחוז דעת רחב ידיים שבו ריבוא קדושים, מדינאים, ממציאים, מדענים, משוררים, ציירים, מוזיקאים, אוהבים ופילוסופים עדיין חיים ומדברים, מלמדים, מגלפים ושרים".

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על לקחי ההיסטוריה