מרינה אברמוביץ אמנית סרבית מאוד טוטאלית, וכזו שהולכת עם היצירות שלה על הקצה, ועד הסוף. הפעם עושה האמנית תערוכת מיצג בשם האמנית נוכחת, וזה מתקיים במומה-המוזיאון לאמנות מודרנית. כמו כל הדברים בהם עסקה אברמוביץ בעבר- גם הפעם- המיצג מאוד תובעני וכזה שעורר באז גדול ועושה הרבה הדים.
במשך שבעים וחמישה ימים יושבת האמנית יום יום במשך שבע שעות רצופות על כסא. באמצע עומד שולחן ומעברו השני של השולחן ישנו כסא נוסף. כל אחד מהבאים למיצג מוזמן לשבת על הכסא מול מרינה להסתכל אל תוך עיניה, וכל זאת בשתיקה מוחלטת מבלי להוציא מילה.
והם באים ויושבים מולה. ומיום ליום טור האנשים הממתינים הולך ומתארך, והמיצג הופך לדבר החם בעיר.ומחוצה לה. באמצעות מצלמת רשת המיצג מגיע כמעט לכל עיר בעולם.
אבל הסיפור האמיתי מתרחש בקהל, בין האנשים שמגיעים לחזות במיצג. ויש כאלו המגיעים יום יום. יש את ארקי לוין, מלחין העושה מוזיקה לסרטים. אשתו של ארקי, לידיה, חולה במחלה חשוכת מרפא אוסרת עליו להגיע למקום בו היא מאושפזת. ויש את ג'יין מילר מג'ורג'יה. ג'יין מנסה להתרגל לסטטוס החדש שנפל בחלקה-אלמנה. היא עדיין רגילה לחשוב בשניים, ויש לה הרבה להסתגל אליהם. ויש את בריטיקה. בלוגרית מוחצנת מאמסטרדם.
מאוד אהבתי את האינטראקציה בין כל הדמויות האלו והחיבור ביניהם. בישיבה הדוממת הזו מול האמנית תוך כדי השתיקה הרועמת הזו, יש בליל של מילים שלא נאמרות אך הן מתקיימות בתוך ראשם של האנשים. מילים שזזות בתנועה עזה הגורמת למחול עוצמתי וכמו לוקחת את האדם לתוך מסע ארוך ונפתל אל תוך נפשו, לתוך עצמו. כי יותר מאשר ההתבוננות הזו אל תוך עיניה של האמנית- מביטים האנשים אל תוך חייהם שלהם, ובאים חשבון עם עצמם.
ספר מיוחד על אהבה, אובדן, ועל שחרור.מצאתי את עצמי חוזרת על משפטים מסויימים פעם , ועוד פעם נהנית מהמשמעות.
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
