“תראו מה זה, אני כאן. איפה הייתי ומה עשיתי? בעיקר קראתי המון ספרים ולא הצלחתי לעכל אותם לכדי מחשבה קוהרנטית שראוי להעלות על הכתב. אבל אני כאן, המון, ורוצה לכתוב. אז הפעם, רגע לפני שאתחרט ואחליט שגם פה אין לי באמת מה לומר - רק להיאנח בשביעות רצון ולומר אחאח איזה כיף זה לקרוא - אני אברבר. קצת. לא באופן קוהרנטי במיוחד, סתם ביקורת אווירה שכזו, הערצה שכזו, תענוג שכזו. לא יהיה פה תיאור של קו העלילה או כל”

“בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן). נכון שטאנה פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו. כאמור, ההחלטה ג”

“"הסיפור שלפנינו מתחיל בשנת 1469, השנה החמישית לשלטונו של הקיסר צֶ'נְג-חוּאָה, כשטָאן יוּן-סְיֶין הייתה בת שמונה" כך מתחיל הסיפור שמסתיים בשנת 1,554, ומלווה את מסע חייה של טאן יון-סיין לאורך ארבע העונות שלה אלו התקופות בחיי האישה הסינית לכל אורכם: 'ימי החלב' (ילדות הכוללת את ימי קשירת הרגליים - וזה בתנאי שהילדה היא בת למשפחת מעמד מכובד ו"זוכה" בעינויי יצירת המום בכפות רגליה). 'ימי איסוף השיער בס”

“פגישות מחזור הן דבר מוזר למדי. קודם כל, לא כולם מגיעים בכלל. מגיע מי ששנות בית הספר היו שנים טובות עבורו ויש לו נוסטלגיה חיובית, ומי שיש לו תעודות מההווה שלו ויכול לנפנף בהצלחה מבחינת עיסוק או משפחה, ועדיף בשניהם גם יחד. יותר נכון אולי לומר שמי שמרגיש כישלון בחייו - אם בגלל רווקות או גירושין ואם בגלל מקצוע פחות אטרקטיבי או חלילה מובטל - ידיר רגליו מכינוסי מחזור למיניהם. הוא לא צריך שהחנון של השכבה”

“תראו מה זה, אני כאן. איפה הייתי ומה עשיתי? בעיקר קראתי המון ספרים ולא הצלחתי לעכל אותם לכדי מחשבה קוהרנטית שראוי להעלות על הכתב. אבל אני כאן, המון, ורוצה לכתוב. אז הפעם, רגע לפני שאתחרט ואחליט שגם פה אין לי באמת מה לומר - רק להיאנח בשביעות רצון ולומר אחאח איזה כיף זה לקרוא - אני אברבר. קצת. לא באופן קוהרנטי במיוחד, סתם ביקורת אווירה שכזו, הערצה שכזו, תענוג שכזו. לא יהיה פה תיאור של קו העלילה או כל”

“בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן). נכון שטאנה פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו. כאמור, ההחלטה ג”

“"הסיפור שלפנינו מתחיל בשנת 1469, השנה החמישית לשלטונו של הקיסר צֶ'נְג-חוּאָה, כשטָאן יוּן-סְיֶין הייתה בת שמונה" כך מתחיל הסיפור שמסתיים בשנת 1,554, ומלווה את מסע חייה של טאן יון-סיין לאורך ארבע העונות שלה אלו התקופות בחיי האישה הסינית לכל אורכם: 'ימי החלב' (ילדות הכוללת את ימי קשירת הרגליים - וזה בתנאי שהילדה היא בת למשפחת מעמד מכובד ו"זוכה" בעינויי יצירת המום בכפות רגליה). 'ימי איסוף השיער בס”

“פגישות מחזור הן דבר מוזר למדי. קודם כל, לא כולם מגיעים בכלל. מגיע מי ששנות בית הספר היו שנים טובות עבורו ויש לו נוסטלגיה חיובית, ומי שיש לו תעודות מההווה שלו ויכול לנפנף בהצלחה מבחינת עיסוק או משפחה, ועדיף בשניהם גם יחד. יותר נכון אולי לומר שמי שמרגיש כישלון בחייו - אם בגלל רווקות או גירושין ואם בגלל מקצוע פחות אטרקטיבי או חלילה מובטל - ידיר רגליו מכינוסי מחזור למיניהם. הוא לא צריך שהחנון של השכבה”