לב לבן כל כך? יותר נכון, ספר חופר כל כך.
לסופר שכתב אותו קוראים 'חוויאר מריאס'. או יותר נכון, 'חופר מריאס'. או עוד יותר נכון, 'חופר נמאס'.
לא אגזים אם אומר שהדבר היחיד שלא מעייף בספר הזה, הוא הכריכה (אלא אם כן אתה נער מתבגר שטוף הורמונים, ואז גם הכריכה תעייף אותך בשלב מסויים...)

***

בסך הכל הספר התחיל לא רע: בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש. הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהי

קראתי את המשפט האחרון בספר ונשימתי נעתקה. מעט מאד ספרים מצליחים לעשות לי את זה, במיוחד במשפט האחרון. לו הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה הייתי כותבת אותו פה ללא מילה נוספת, כביקורת. אבל אני מכירה את הכללים ולא אעשה פשע כזה, רק אספר לכם שהמשפט הזה הוסיף לספר כוכב חמישי.

ג'וסלין ג'ונס המכונה "ג'וי" - כנוי אירוני למהדרין - חיה לה בגלמודיות לא מזהרת באחד הפרברים העשירים והאריסטוקרטיים של ניו יורק. בע

כשהייתי בת 36 וחצי התחלתי לעבוד במקום חדש. ביום הראשון שם ניגשה אלי מישהי, אחת משתי הנשים שעבדו בקבוצה שהצטרפתי אליה, ואמרה לי שאם אני רוצה היא תראה לי איפה השירותים. זה נראה קצת מוזר בעיקר מפני שבבניין החד קומתי שבו שהינו היה שלט מאיר עיניים שהורה על מיקומם, אבל הנהנתי והצטרפתי אליה. יצאנו לדרך. זה היה מסע בקנה המידה של הליכה לשירותים במקום העבודה. יצאנו מהבניין, חצינו רחבה, נכנסנו לבניין אחר, ני

בילדותי לימדה אותנו אמי להימנע מלהשתמש בשירותים במקומות זרים. ולפני כל יציאה מהבית לדאוג להתרוקן על מנת שלא ניאלץ להשתמש בשירותים במקומות אחרים. ואם כבר אין ברירה אזי לא לשכוח את טקס האסלה(הסוד הכי גלוי של הנשים) – ניקוי הקרש והנחת חתיכות נייר על המושב אבל בשום פנים ואופן לא לשבת עליו! אז מה עושים? מוצאים את נקודת האיזון של העמידה בתנוחת הריחוף הראויה מעל מושב האסלה, ולא משנה כמה הרגליים כבר רועד

ספר מוזר, מוזר, מוזר!

קודם כל, אין כל קשר בין שם הספר לתוכנו.
שנית, המספר מתייחס לעצמו כילדה, בעוד שכל הסביבה מתייחסת אליו כאל ילד. דיסונאנס בלתי מוסבר זה מהווה את נקודת ההתחלה ואת המצע לסיפור קצר אך מתעתע ביותר, שאינו מציע לקורא המורגל בקונבציות ספרותיות מוכרות, כל קרקע בטוחה לצעוד עליה.

ססר איירה בועט בכל המוסכמות וכפי שקראתי אודותיו הוא כותב את כל ספריו בישיבה אחת, ללא תכנון, הגהה או ערי

הספר הזה הינו כמו סוד אפל המרתק אותך לדעת ולגלות את תוכנו, אך משאתה מגלה אותו אתה מרגיש כי הוא לוקח אותך לתהום.

הספר בוחן את מהות קשרי אהבה והזוגיות, הן מבחינה פילוסופית והן במציאות. הספר מתח אותי בקריאה, לפני גלוי הסוד עוד בחנתי והרהרתי לגבי התאוריות הפילוסופיות אשר הועלו בעלילה. האם הן מחזיקות מים לפחות במקרה שלי. לאחר גלוי הסוד הספר עורר בי רגשות עזים של כעס, היות וממש הרגשתי כי איני מתחברת

ג'וסלין ג'ונס הניו יורקית בת הארבעים ושניים ידעה ימים טובים יותר.
כעת חייה דוהרים במורד לאחר שבעלה עזב לטובת פרֵחה צעירה (במקור) וילדיה מנוכרים. ברשותה נותר בית מידות עתיק שתחזוקתו יקרה וסכום נאה שהתנדף לאחר השקעות גרועות שהמליץ יועץ 'מומחה'. היא מחזיקה אקדח ואוגרת כדורי שינה. מי יודע. נאלצת לנטוש את ביתה, לעבור לדירה עלובה ולהתפרנס בדוחק ממלצרות.
משוטטת לעתים בעיר וגומאת מרחקים ברכבת.
ביום

"אפשר להיכנס?",שאלתי באנגלית במבטא אמריקאי כביכול.
"כן כן,בבקשה" ענתה הבוחנת עם חיוך.
"אז ספר לי קצת על עצמך",היא אמרה.
"קוראים לי עומר,אני בכיתה י"ב,אני לומד במגמת ביולוגיה ומדעי הרפואה.ההורים שלי גרושים,יש לי אח תאום לא זהה ואני אוהב לקרוא ספרים".
"לקרוא ספרים?באמת?איזה ז'אנר?"
"או",אמרתי בנופך מלודרמטי,"מכירה את הספרים האלו העבים,האלו שכבר מתחילים להצהיב מרוב שהם ישנים ויש להם ריח כזה אופי

יש ספרים שמושכים אותך מההתחלה ואז מרפים טיפה רק כדי שתחשוב שהקסם פג כאילו בודקים אם אתה סבלני ואם אתה צולח את המבחן מסתערים עליך ולא מרפים.
יש בספר סצינות מדויקות בהם במספר מילים מכניס אותך המספר למקום ולזמן המסופר – כאילו אתה עומד שם ועוצר נשימתך כדי לא להפריע לדמויות אבל שומעים מעבר לקיר במלון בהוואנה ומרגישים את מאוורר התקרה – העין תמיד מושכת לחצאית שלא יורדת יותר ומרגישים את השקט המהדהד של המ