“בילדותי לימדה אותנו אמי להימנע מלהשתמש בשירותים במקומות זרים. ולפני כל יציאה מהבית לדאוג להתרוקן על מנת שלא ניאלץ להשתמש בשירותים במקומות אחרים. ואם כבר אין ברירה אזי לא לשכוח את טקס האסלה(הסוד הכי גלוי של הנשים) – ניקוי הקרש והנחת חתיכות נייר על המושב אבל בשום פנים ואופן לא לשבת עליו! אז מה עושים? מוצאים את נקודת האיזון של העמידה בתנוחת הריחוף הראויה מעל מושב האסלה, ולא משנה כמה הרגליים כבר רועדות, קולה של אימא מהדהד חזק בראש.

הגברת בסיפור חונכה על ידי אמה וסבתא מקרוליינה להיות ליידי ולטפח את הנכס הכי חשוב שלה – הסנוביות. והחשוב מכל שתמיד תדאג להשתמש בבתי שימוש הכי נקיים. ועם עצות הזהב האלה לחיים, מתנהלת ג'וסלין כעקרת בית עשירה מניו יורק המבלה את ימיה בקאנטרי קלאב, במשחקי טניס או גולף, ארוחות עם חברים, משחקי ברידג', שיטוטים במוזיאונים וגלריות, ודואגת לשמור על גזרתה ע"י כושר ותזונה נכונה. אבל אז מגיעה המכה ובעלה מחליט לנטוש אותה לטובת בחורה צעירה, ילדיה הגדולים מתנכרים לה וחבריה מנדים אותה. ועקב קבלת החלטות כושלות היא מאבדת את ביתה והונה, מעמדה בקהילה ומוצאת עצמה מחפשת עבודה. ואם יש משהו ששומר על שפיותה ומשפר את מצב רוחה (חוץ מלרוקן מחסנית של רובה ציד על הטלוויזיה ולנהוג בטירוף על מכסחת דשא באמצע הלילה) זו ההתעסקות באמנות, וההרגל שפיתחה לבקר במכירות פומביות ותערוכות, כי אחרי הכל אין כמו קלף כלכלי מנצח של חפצי אמנות, שערכם לא יסולא בפז ,לשמור ליום שחור. מעקרת בית יורשת הופכת לעקרת בית נואשת, מנסה להיאחז בסממני הסטטוס החברתי אבל מהר מאוד מבינה כי היא כבר לא באופנה, בודדה ודיי ענייה.
בפתיח הספר נרשם "השתלשלות העניינים של אחד הסיפורים המוזרים ביותר שנפוצו אי פעם בסביבות ניו-יורק". אז עם כל השתלשלות האירועים אפשר כבר היה לצפות שהגברת תסיים כמנקה בבתי השימוש הציבוריים. אבל באמצעות סדרת אירועים יוצאת דופן קורה הבלתי יאמן, וממקום שבו השמש אינה זורחת מגיע סיכוי להתחלה חדשה המעוררת מחשבה בלתי צפויה.

סיפור סאטירי קצר ושנון המציג התמודדות עם גירושין ומתאר את התפרקותה של אישה עם התפוררות מוסד הנישואין שלה. דונליווי משרטט דיוקן סרקסטי ועצוב של אישה נטושה, בעלת השכלה אבל עם אפס מיומנויות קריירה, המתקשה להתאקלם לחייה החדשים כגרושה. השחיקה המיידית של הביטחון הכלכלי מערער אותה וגורם לה למצוקה נפשית. והצורך להמשיך ולהתמודד עם מצוקות החיים בחן ובסגנון, מעצים את עליבותה. דונליווי לועג לכישורי החיים של נשים שחונכו מגיל צעיר כי עם השכלה במכללה הנכונה, נימוסים וקודי התנהגות ראויים הן יהיו מוכנות לחיים.

חווית הקריאה הייתה נעימה אבל לא אחידה. העלילה חביבה, במיוחד הפואנטה היפה בסוף שלא מותירה לקורא שום אפשרות לצפות לה, המעברים המוזרים בין גוף שלישי לגוף ראשון חליפות כאילו נועדו לבדוק את ערנות הקורא, והכתיבה החדה לא תמיד הייתה ברורה ולעיתים יצרה בליל לא קוהרנטי.”