ביקורת ספרותית על לב לבן כל כך (1999) מאת חוויאר מריאס
ספר לא משהו

---

לב לבן כל כך? יותר נכון, ספר חופר כל כך.
לסופר שכתב אותו קוראים 'חוויאר מריאס'. או יותר נכון, 'חופר מריאס'. או עוד יותר נכון, 'חופר נמאס'.
לא אגזים אם אומר שהדבר היחיד שלא מעייף בספר הזה, הוא הכריכה (אלא אם כן אתה נער מתבגר שטוף הורמונים, ואז גם הכריכה תעייף אותך בשלב מסויים...)

***

בסך הכל הספר התחיל לא רע: בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש. הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהים וצופה אל הרחוב, ועינו מבחינה בבחורה שמחכה למישהו בחוסר סבלנות. עיניהם נפגשות, והבחורה קוראת לו, כאילו היא חושבת שהוא הבחור שלו חיכתה, אף על פי ששניהם זרים גמורים. כעבור זמן מה, מגיע אדם אחר, והבחורה הקובנית מתנצלת על טעותה בזיהוי השגוי, כאילו שוכחת מהבחור הנשוי ומתמסרת לבחור החדש שהופיע, זה שחיכתה לו מלכתחילה. הבחור הנשוי מגלה שהם לנים בחדר סמוך, ומצותת לשיחתם ולסודות שעולים עם השיחה, סודות על אישה הנשואה לאותו בחור שהבחורה הקובנית מדברת איתו, אישה אשר היא דורשת מהבחור שיהרוג כדי שיוכלו להיות ביחד.

עד כאן מעניין. עכשיו מגיע החלק החופר.

לספר הזה אפשר לקרוא "ספר הסוגריים".
למה הכוונה? פשוט מאוד, כל כמה משפטים יש סוגריים.
לצורך ההמחשה, אקח את הפיסקה הקודמת שכתבתי בסקירתי ואוסיף לה מדי פעם כמה משפטים בתוך סוגריים.
הנה, כך:

" בסך הכל הספר התחיל לא רע (כלומר, טוב). בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש (הם במקור ממדריד, אף על פי שלגבר יש קרובי משפחה רחוקים שמוצאם מקובה). הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהים (מלון או חדר שכור, אין לדעת) וצופה אל הרחוב (סתם כי בא לו, פשוט כך, ללא כל סיבה מיוחדת. אולי כדי לשאוף אוויר, אולי כדי לסקור את יופי מראם של רחובות העיר הוואנה מלמעלה, אין לדעת), ועינו מבחינה בבחורה שמחכה למישהו בחוסר סבלנות (וזה בלשון המעטה, היא הולכת וחוזרת שוב ושוב אל אותה נקודה, מצד לצד, מתנגשת באנשים ומרוב רוגז ומתח אף לא טורחת לבקש מהם סליחה). עיניהם נפגשות (ליתר דיוק, הוא מסתכל עליה והיא מבחינה במבטו), והבחורה קוראת לו, כאילו היא חושבת שהוא הבחור שלו חיכתה (היא באמת חשבה ככה, לא כאילו!), אף על פי ששניהם זרים גמורים (כאמור, הוא ממדריד, כף רגלו מעולם לא דרכה בקובה, והיא קובנית ילידה). כעבור זמן מה, מגיע אדם אחר (אותו אדם ממש צועד לעברה של אותה קובנית), והבחורה הקובנית מתנצלת על טעותה בזיהוי השגוי, כאילו שוכחת מהבחור הנשוי ומתמסרת לבחור החדש שהופיע, זה שחיכתה לו מלכתחילה (כלומר, ניתן מכך להניח שהיא התבלבלה במראה שלהם, שאולי הם נראים דומה אחד לשני, או שראייתה קצרה והיא התקשתה לראות מרחוק). הבחור הנשוי מגלה שהם לנים בחדר סמוך, ומצותת לשיחתם ולסודות שעולות עם השיחה (הוא ממש מצליח לשמוע את קולותיהם מבעד לקירות), סודות על אישה הנשואה לאותו בחור שהבחורה הקובנית מדברת איתו, אישה אשר היא דורשת מהבחור שיהרוג כדי שיוכלו להיות ביחד (כלומר, ניתן להסיק מכך שאולי הם מנהלים איזשהו רומן)".

עכשיו אתם מבינים על מה דיברתי? יופי. ארוך, מעייף, פסקאות רצופות ללא הפסקה, וכל זה עוד כש-90 אחוזים בערך מהספר הם תיאורים ולא שיח בין דמויות, כך שהכתב מאוד צפוף ואין רווחים והכל עמוס בסוגריים.

אבל הספר חופר לא רק מבחינה תחבירית. גם מבחינת העלילה שלו, לא הבנתי כל כך מה הוא רוצה. בסדר, נישואים מלאים בסודות ונישואים יכולים להיות דבר מסובך מאוד, אבל עדיין, למה לזוז מהעלילה המרכזית לכל מני תתי עלילות, במסגרתן למשל תיאורים משעממים ומעייפים על עבודות התרגום והמתורגמנות (הגבר והאישה הנשואים שנמצאים בירח דבש בקובה, עוסקים בעבודה זו) או יחסיו של הגיבור עם בני משפחתו השונים והמשמימים?

לסיכומו של דבר, ספר מפוספס לטעמי. ייאמר לזכותו, שקראתי אותו בתקופה מעייפת לא פחות, כך שהכל יחסי. אמן שנדע ימים שקטים יותר.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על לב לבן כל כך (1999)