****





לאראסט פנדורין יש משהו שאין לאף גיבור אחר של סדרת ספרים אחרת.

יש לו סטייל.

כן, סטייל. תועפות של סטייל. תכונה חמקמקה קצת, זניחה, כזו שנחבאת בקלות בצלן של תכונות "בלשיות" זוהרות יותר שמקשטות גיבורים של ספרים אחרים, כמו נטיה לטיפה המרה, אופי מיוסר ומחוספס או אפילו שכל חד. הוא לא שרלוק הולמס ולא הארי הולה, הוא מגמגם ואיטי לפעמים והוא ביישן, אבל הוא אוכל סושי ועושה מדיטציה, מתלהב

לכבוד ולעונג הוא לי להיות ראשונת הכותבות על ספרו הטוב ביותר של אקונין!

נכנסתי לסיפריה, בכך כמובן אין חדש.. ובטי הנהדרת חייכה אלי: "אני יודעת שאת אוהבת את בוריס אקונין, קבלנו את ספרו החדש", היא הנמיכה את קולה "הוא עדיין לא הגיע למדפים, שמרתי לך אותו!"
לא מפתיע כלל שבטי יודעת על אהבתי לבוריס אקונין, היא היתה זו אשר המליצה לי לקראו..
בניגוד לכמה בנות חביבות וחכמות בסימניה (בלי להזכיר שמות) אני ל

כמה פאתטי שבגיל 35 (טוב, 36 בעוד יומיים, אבל מי סופר?) יש לך קראש על גיבור מסדרת ספרים (ועוד רוסי)? אז בסדר, זה לא קראש ברמה של זריקת חזיות על הבמה או קעקוע של שמו על הכתף, אבל אם פנדורין היה בשר ודם והיה מופיע, לגמרי הייתי משלמת 1000 ₪ לכרטיס בניגוד להופעה של ברברה סטרייסנד, גם בלחות של אוגוסט בפארק הירקון. הבנתם את הפרינציפ?

שנה שלמה אני משגעת את אנשי הוצאת "עליית הגג" בשאלות לגבי הספר האחרון

פוטין לא אוהב את בוריס אקונין. ברור למדי למה. אקונין כותב את רוסיה הצאריסטית, הדקדנטית, הגדושה, המיופייפת, המפוארת, התרבותית, הקלאסית, רוסיה עילית ורוסיה תחתית.

אקונין הוא איש מוכשר להפליא, יפנולוג, איש תרבות וספר, אדם ששוחה בהיסטוריה המפוארת של רוסיה כדג במים. אקונין הוא כל מה שפוטין הוא לא.

גם ביום בינוני (או בתקופה בינונית) אקונין מפיק יצירות זוהרות, צבעוניות, דשנות, ללקק אצבעות.

אה

לאחר שקראתי בסימניה סופרלטיבים כה רבים על סדרת ספרי "תיבת פנדורין" של בוריס אקונין (שם העט של גריגורי צ'חרטישווילי, פרופ' לבלשנות ולספרות יפנית) החלטתי שאני חייב לנסות. ורצוי להתחיל מן ההתחלה – מן הספר הראשון בסדרה, "עזאזל". הצצתי ונפגעתי.

"עזאזל" מציג לנו את גיבור הסדרה, אֶראסט פנדורין, צעיר בן עשירים שהתייתם וירד מנכסיו, המתחיל בקריירה המשטרתית שלו (העתידה להיות מפוארת) כפקיד זוטר בדרגת "רשם

~מתכון לספר "עזאזל"~

רכיבים: יש כל מני, עליהם אפרט ב"הוראות ההכנה", אבל בעיקר נחוץ לשם הכנת המתכון ואכילתו המון סיבולת (אם אין לכם סיבולת, ניתן להשתמש גם בסיבולת שועל).


הוראות הכנה:

1. בתור התחלה, מארגנים קערה גדולה. שופכים אל תוכה 10 כוסות גדושות בציפייה. לוקחים פטיש מטבח ובאמצעותו מרסקים את כל הציפיות, עד שלבסוף נוצרת שכבה אחידה בצבע שחור, שזו בעצם האכזבה (לא ניתן להשיג בחנויות ובסופר

עוד ספר שסיימתי ממזמן, אך הדחף לכתוב את הביקורת הגיע עכשיו.

אתחיל בחלק הפולני, שמוריד לספר כוכב אחד: "צבעונימוב", נו באמת, התרגום של <mark>יגאל ליברנט </mark>כל-כך קולח שהוא היה יכול להשאיר את "טוליפוב" מהמקור, ולתת הערת שוליים או נספח שאם התרגום היה יותר מילולי, אזי היה נכתב "צבעונימוב", כי כבר בהיכרות הראשונית מוסברת הסיבה לשם האומלל הזה.

ולחלק החיובי:
שתי נובלות מרתקות הכרוכות לספר אחד, שיטה שאקונין

בוריס אקונין הוא שם העט של סופר גיאורגי עם שם בלתי פציח (שמפצח שיניים), סופר מעולה ואיש אשכולות, חוקר ספרות, מתרגם וייפנולוג, שמצליח להקים לתחייה את רוסיה של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, בסדרת המופת שלו תיבת פנדורין.


עדיין לא קראתי את כל הספרים בסדרה, אבל סביר להניח שאקרא, מפני שאקונין כותב ספרי מתח כל כך עשירים תרבותית, שהם בהחלט נכס ספרותי. אראסט פנדורין הוא יועץ ממלכתי, בספרים

לפני חודש עברתי ניתוח קשה. יום לפני האישפוז שברתי את ארון הזכוכית בו מאוחסן הספר האחרון של אקונין עם חתימת המחבר, לעת חירום. לפי ניסיון העבר, כשאני על מורפיום אין סיכוי שאצליח לקרוא ספר של מישהו אחר. אז במקום לקחת איתי ערימת ספרים שלא אקרא, לקחתי רק אחד (אז מה אם הוא שוקל טון...).
אז מה אם לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר וכמובן שהאשמה בתרופות ולא בפנדורן אהובי.

פנדורין, אבי ילדיי הוירואליים, נ