אדם הרמוני
אֶרַאסְט פֶּטְרוֹביץ' התחיל להחשיב את עצמו לאדם הרמוני למן הרגע שבו הגיע למדרגת החוכמה הראשונה. הדבר קרה לא באיחור ולא בטרם עת כי אם בדיוק בזמן — בגיל שבו כבר הגיעה העת להסיק מסקנות, אבל עדיין אפשר לשנות תוכניות.
המסקנה המהותית מכולן שלימדו אותו השנים — אפשר היה לסכמה במשפט קצר להפליא, שערכו עלה על כל התורות הפילוסופיות גם יחד: להזדקן — זה טוב. "להזדקן" פירושו "להבשיל", היינו להפוך לא לטוב פחות אלא לטוב יותר — חזק יותר, נבון יותר, שלם יותר. אם, לעומת זאת, האדם המזדקן חש מופסד במקום לחוש מורווח, סימן הוא שספינתו תעתה בנתיבהּ.
בהמשך למטאפורת ההפלגה, אפשר לומר שהסלעים התת־ימיים של גיל החמישים, שהגברים מתרסקים אליהם לעיתים תכופות כל כך, — פַנְדוֹרין חלף על פניהם במפרשים מלאי רוח ובדגל מתנופף בגאון. אומנם הצוות כמעט התדרדר למרידה, אך בסופו של יום ידו של הסדר היתה על העליונה.
ניסיון המרד אירע בדיוק ביום היובל, ולא במקרה, מן הסתם. אין ספק ששילובי מספרים מכילים מעין מאגיה; רק אנשים נטולי דמיון לחלוטין מסוגלים להתעלם ממנה.
אחרי שחגג את יום הולדתו בטיול על קרקעית הים בחליפת אמודאי (בעת ההיא נעשה אראסט פטרוביץ' חובב מושבע של צלילה), הוא ישב בערב בגזוזטרה, לגם פּוּנץ' על בסיס רוּם וצפה בקהל המטיילים המתהלך בשדרה, ושב ואמר בליבו: "אני בן חמישים, אני בן חמישים." לפתע עצר מבטו על קשיש רפה גוף, חבוש מגבעת פנמה לבנה; המומיה היבשושית והרועדת הובלה בכיסא גלגלים בידי משרת מוּלאטי. מבטו של המתושלח היה מעורפל, במורד סנטרו נתלה חוט ריר.
"אני מקווה לא לשרוד עד לגיל הזה," חשב פנדורין — ולפתע הבין שנבהל. ונבהל עוד יותר לנוכח המחשבה שהמחשבה על הזִקנה מבהילה אותו.
מצב הרוח התקלקל. הוא שם פעמיו אל חדר המלון שלו — ושם גילגל בידיו את מחרוזת אבני הירקן וצייר על נייר את הסימנית היפנית "זִקנה". אחרי שהדף התכסה בכל התצורות האפשריות של 老, הבעיה נפתרה, הקונספציה פותחה. המרד על האונייה דוכא. אראסט פטרוביץ' עלה למדרגת החוכמה הראשונה.
אסור לחיים להפוך למדרון משתפל, רק לעלייה — עד לרגע האחרון בהם. זה אל"ף.
השורה המצוטטת תדיר מאת פּוּשְׁקין, "ימים חולפים ביעף, וכל שעה נושאת ברוח / חלקיק קיום נוסף",1 עשויה להטעות. הפרשנות המקובלת, שלפיה התכוון המשורר לכך שהרוח נושאת חלקיקי קיום מן המשורר והלאה — שגויה. הכוונה האמיתית היא שהרוח מביאה עימה חלקיקי קיום. אם אדם חי נכון, זרימת הזמן הופכת אותו לעשיר יותר, לא לעני יותר. זה בי"ת.
ההזדקנות אמורה להיות עסקה מסחרית רווחית, סחר חליפין בין עוצמה פיזית ומחשבתית לבין עוצמה רוחנית, בין יופי חיצוני — לבין יופי פנימי. זה גימ"ל.
הכול תלוי בסוג היין שלך. אם הוא זול — הגיל יחמיץ אותו. אם הוא אצילי, הוא רק ישתבח. מכאן — המסקנה: ככל שאדם מתבגר, עליו להיעשות איכותי יותר. זה דל"ת.
ועכשיו — ה"א: אראסט פטרוביץ' לא היה מוכן לוותר על העוצמה הפיזית והמחשבתית. לשם כך הוא פיתח תוכנית פעולה שלמה ומיוחדת.
בכל אחת משנות החיים הבאות יהיה עליו לחצות רף חדש. אפילו שניים: פיזי־ספורטיבי ואינטלקטואלי. ואז ההזדקנות לא תהיה מפחידה אלא מעניינת.
תוכנית הכיבושים העתידיים הורכבה די מהר — ועוד כזאת אשר לשם השלמתה עלולות היו שלא להספיק חמישים השנים הבאות.
מבין המשימות האינטלקטואליות שטרם מומשו, פנדורין גמר אומר ללמוד על בוריה, סוף כל סוף, את השפה הגרמנית, שכן נראה היה כי המלחמה עם גרמניה ועם אוסטרו־הונגריה בלתי נמנעת; להשתלט על סינית (פה לא תספיק שנה בודדת, תידרשנה שנתיים — וגם זה רק משום שהוא כבר מכיר את הסימניות); להשלים את הפער המביש בהכרת העולם ולהתוודע לתרבות המוסלמית — לשם כך יצטרך ללמוד ערבית ולקרוא את הקוראן בשפת המקור (שלוש שנים לערך); לקרוא את הספרות הקלסית והמודרנית (לאראסט פטרוביץ' תמיד חסר זמן לזה) — וכן הלאה וכן הלאה...
בין המשימות הספורטיביות המתוכננות לפרק הזמן הקרוב: ללמוד להטיס אווירון; להקדיש שנה לשעשוע אולימפי מסקרן ומועיל לקוֹאוֹרדינַציה גם יחד — קפיצות לגובה במוט; לעסוק בטיפוס הרים; להשתלט ויהי מה על צלילה ללא חליפת האמודאי, עם המשאף החדיש שמאפשר צלילות ממושכות לעומק ניכר. אה, אי־אפשר אפילו למנות הכול!
בחמש השנים שחלפו מאז אותו יום שפנדורין נבהל מן הפחד, תורת ההזדקנות הנכונה הניבה תוצאות לא רעות. מדי שנה הוא עלה במדרגה, אפילו בשתיים, וכך יכול היה להביט כעת בבן החמישים ההוא מלמעלה למטה.
לקראת יום הולדתו החמישים ואחת, אראסט פטרוביץ' עמד במשימה האינטלקטואלית ולמד את השפה הספרדית, שחסרה לו כל כך במהלך השיט בים הקריבי. ה"מדרגה" הגופנית היתה התמחות ברכיבה. הוא ידע אל נכון לרכוב על סוס גם קודם לכן, אבל לא הבריק בכך, והרי היתה זו מיומנות מועילה ומרתקת, ונוסף לכול — נעימה בהרבה ממרוצי מכוניות, שכבר הספיקו להימאס עליו.
לקראת חמישים ושתיים, פנדורין למד לדבר איטלקית ושיפר לאין שיעור את רמת ביצועיו בקֵנְג'וּטְסוּ, אומנות הסיף היפנית. מורהו במיומנות המופלאה הזאת היה הקונסול היפני, הברון שיגֵיָאמָה, בעל הדאן העליון. בסוף פרק הזמן שהוקצה לעניין, אראסט פטרוביץ' גבר על הברון בשניים מתוך כל שלושה קרבות (וגם בזה השלישי נהג להפסיד רק כדי לא לפגוע יתר על המידה ברגשותיו של הסֵנְסֶיי).
שנתו החמישים ושלוש הוקדשה, מצד אחד, לפילוסופיה הקלסית והחדשה (למרבה הצער, השכלתו של פנדורין נקטעה בסיום הגימנסיה); מצד אחר — לרכיבה על גַלְגינוֹע, שמבחינת הריגוש לא נפלה מרכיבה על סוס.
בשנה שחלפה — 1909 — אראסט פטרוביץ' העסיק את מוחו במדע הכימיה, המתפתח ביותר מכלל המדעים המודרניים, ואילו את גופו הוא בידר בלהטוטנות (לכאורה — עיסוק אווילי וזניח, אבל מחדד להפליא את סינכרוּן התנועות ואת המוֹטוֹריקה העדינה).
כעת נראה לו הגיוני לעבור מז'וֹנגלריוּת להליכה על חבל — אמצעי מצוין לחיזוק האיזון הפיזי והעצבי.
גם התרגול האינטלקטואלי היה קשור בעקיפין לעיסוק הקודם בכימיה. פנדורין גמר אומר להקדיש את שנים־עשר החודשים הקרובים לתחביבו הנושן — המדע הקרימינליסטי. פרק הזמן שהוקצב לכך כבר הסתיים, אבל המחקר נמשך, שכן תפס כיוון לא צפוי ומבטיח מאוד אשר נראה כי איש מלבד אראסט פטרוביץ' לא עסק בו ברצינות.
דוּבּר פה במתודות חדשות לתשאול עדים וחשודים: כיצד לעורר בהם כנות גמורה? בזמנים הברבריים השתמשו לשם כך בשיטה אכזרית ומפוקפקת — עינויים, אלא שהתברר כי אפשר להגיע לתוצאות מקיפות ובטוחות על ידי שילוב של שלושה סוגי טיפול — פסיכולוגי, כימי והיפנוטי. אם האדם האוחז במידע חיוני ומסרב לחלוק בו יסוּוג נכונה ויוכן כראוי, ואחר כך תוחלש התנגדותו באמצעים כימיים מסוימים, ולאחר מכן ייחשף האיש לטיפול היפנוטי — הכּנוּת תהיה מוחלטת.
תוצאות הניסויים נראו מרשימות מאוד. אלא שאז צצו ספקות של ממש בערכן המעשי. העניין אף לא היה נעוץ בכך שפנדורין בשום פנים ואופן לא היה חולק את גילוייו עם המדינה (מפחיד אפילו לחשוב כיצד היו מנצלים את הנשק הזה אדונים בלתי בררנים משורות הבולשת הפוליטית או אגד הז'נדרמים). העניין הוא שבמהלך חקירה, אראסט פטרוביץ' לא הניח לעצמו לעשות אדם אחר, אפילו אדם רע מאוד, לאובייקט של השפעה כימית. עמנואל קאנט, שטען כי אסור לנהוג בבני אדם כבאמצעים למימוש מטרה, לא היה מאשר זאת — ואחרי שנה של לימודי פילוסופיה, פנדורין החשיב את החכם מקניגסברג לסמכות המוסרית העליונה. אי לכך, חֵקר "סוגיית הכּנוּת" היה לדידו של אראסט פטרוביץ' בגדר מחקר מדעי מופשט. אם כי שאלת המוסריות שבשימוש בשיטה החדשה לצורכי חקירת פשעים מפלצתיים במיוחד, ושל כאלה שטומנים סיכון ייחודי לחברה ולמדינה — עדיין נשארה פתוחה.
בדיוק בסוגיה זו הגה פנדורין בריכוז כבר היום הרביעי ברציפות — למן הרגע שבו נודע על ההתנקשות בחייו של ראש מועצת השרים סְטוֹליפּין.2 ב-1 בספטמבר בערב, בקייב, פלוני צעיר ירה במדינאי הרוסי הראשי.
פרטים רבים במאורע הזה נראו מוזרים להפליא. ראשית, הדרמה העקובה מדם התרחשה לא סתם במקום כלשהו אלא בתיאטרון, לעיני קהל רב. שנית, ההצגה באותו ערב היתה עליזה ביותר — "אגדת הצאר סלטן". שלישית, באולם נכח צאר אמיתי לחלוטין, שהמתנקש לא נגע בו. רביעית, התיאטרון אובטח בכוחות רבים כל כך, עד ששום גווידון לא היה מצליח לחדור פנימה, אפילו בכסות יתוש.3 הצופים הוכנסו פנימה רק בכפוף להצגת אישורים שנופקו בידי הבולשת. חמישית — הפרט הפנטסטי מכול — לטרוריסט היה אישור כזה, אמיתי, לא מזויף. שישית, הרוצח הצליח לא סתם לחדור לתיאטרון אלא אף להגניב פנימה נשק חם...
על פי הידיעות שמצאו את דרכן אל אראסט פטרוביץ' (ומקורות המידע שלו היו מהימנים), העצור טרם סיפק שום תשובות שהיה בכוחן לפתור את הקושיות האלה. הנה מקרה שבו שיטות התשאול החדשות יכלו להועיל עד מאוד!
בזמן שראש הממשלה גסס (הפציעה, למרבה הצער, היתה אנושה), בזמן שהחוקרים הרשלנים ביזבזו זמן לריק, האימפריה הענקית, המתייסרת גם כך תחת העול הכבד של בעיותיה הרבות, נעה ונדה — קרובה להתהפך כמו עגלה עמוסה מדי שנהגהּ נפל מתוכה אגב פנייה חדה. כה רבת חשיבות היתה אישיותו של פיוטר סטוליפין למדינה.
יחסו של פנדורין לאיש הזה, אשר במשך חמש שנים משל ברוסיה כמעט בלא מְצרים, היה מורכב. עם כל הכבוד לעוז רוחו ולנחישותו של ראש הממשלה, אראסט פטרוביץ' סבר שחלק ניכר מן הנתיב שהתווה סטוליפין לרוסיה היה לא נכון, אפילו מסוכן. עם זאת, לא היה ספק שנפילתו מנחיתה מהלומה נוראה על המדינה ומאיימת עליה בשקיעה בתוהו חדש. כעת, הרבה מאוד היה תלוי במהירות החקירה ויעילותה.
אפשר היה לצפות בוודאות שפנדורין יזומן לסייע במלאכה בתורת מומחה בלתי תלוי. הדבר קרה לא אחת בעבר, אם חקירה זו או אחרת הגיעה למבוי סתום בתיק חשוב במיוחד, והרי אין לתאר תיק דחוף וחשוב יותר מן ההתנקשות הזאת בקייב. מה עוד שלאראסט פטרוביץ' היתה היכרות אישית עם ראש הממשלה — לבקשתו, הוא השתתף כמה פעמים בחקירות מסובכות או עדינות במיוחד, בעלות חשיבות ממלכתית.
חלפו־עברו הזמנים שבהם הריב עם השלטונות אילץ את פנדורין לנטוש את ארצו ואת עיר הולדתו לשנים ארוכות. שונאו האישי של אראסט פטרוביץ', בזמנו — האיש החזק ביותר בבירה העתיקה (או נכון יותר — המעט שנשאר מגופו המלכותי) נח זה מכבר במבנה קבר מפואר, בלי שאנשי העיר יְבָכּוּ אותו יתר על המידה.4 דבר לא הפריע לפנדורין לבלות במוסקבה כאוות נפשו — דבר זולת הנטייה להרפתקאות ולצבירת רשמים חדשים.
בעת שהותו בעיר, אראסט פטרוביץ' התגורר באגף שכור בבניין בסמטת מָאלי אוּסְפֵּנסקי, המכונה בפי כול "סמטת סְוורצ'קוֹב". בעבר הרחוק, לפני כמאתיים שנים, בנה פה בית אבן מפואר סוחר ששם משפחתו סוורצ'קוב. הסוחר הלך לעולמו, הבניין כבר החליף המון בעלים, אבל השם החביב השתרש איתן בזיכרון המוסקבאי, שדבר אינו נמלט מאחיזתו.5 כאשר שב הנה לנוח אחרי מסעות או חקירות, פנדורין חי פה חיים מדודים ושלווים — כמו צרצר מאחורי מדפי המטבח.
המגורים היו נוחים ומרווחים למדי לשני אנשים: שישה חדרים, חדר אמבטיה, צנרת, חשמל, טלפון — והכול עבור 135 רובלים בחודש, בתוספת פחם לתנור ההולנדי. בדיוק בין הכתלים הללו הושלם רוב רובה של התוכנית הספורטיבית־אינטלקטואלית שהגה היועץ הממלכתי בדימוס.6 לפעמים הוא צייר בדמיונו ברצון כיצד לאחר שישֹבע מסעות והרפתקאות, ישתכן לו לנֶצח בסמטת סוורצ'קוב ויתמסר כל כולו לתהליך המרתק של ההזדקנות.
מתישהו. לא עכשיו. לא במהרה. סביר להניח שכבר אחרי גיל שבעים.
אראסט פטרוביץ' עוד היה רחוק משׂוֹבע. מעבר לגדרותיה של הזִקנה הצרצרית עוד נותרו יותר מדי מקומות מעניינים להפליא, שפע של מאורעות ותופעות. חלק מהם במרחק אלפי קילומטרים, חלק — מרוחקים מאות שנים.
לפני עשור שנים פנדורין פיתח תחביב רציני בדמות העולם התת־ימי. הוא אפילו בנה צוללת שתיכנן בעצמו, הרשומה באי הרחוק אָרוּבָּה, והמשיך כל העת לשכלל את מִבְנֶהָ. הדבר הצריך השקעה כספית רצינית, אבל אחרי שהצוללת העלתה מטמון יקר מקרקעית הים, התחביב לא רק פיצה על ההוצאות הכרוכות בו אלא אף פטר את אראסט פטרוביץ' מן האילוץ לדרוש שכר עבור חקירותיו ועבור הייעוץ הבלשי־קרימינליסטי.
כעת היה באפשרותו להיענות רק להזמנות המעניינות ביותר, או לכאלה שבשל סיבה זו או אחרת אי־אפשר היה לסרב להן. מכל מקום, מעמדו של אדם שפועל מתוך חסד או שליחות נעים בהרבה מזה של עובד שכיר, סמכותי ככל שיהיה.
וכך, לא נתנו לפנדורין מנוח — לא באופן תדיר ולא למשך זמן רב. האשמה נעוצה במוניטין שצבר בחוגי המקצוע ברחבי העולם בעשרים השנים האחרונות. ומאז המלחמה האומללה עם יפן, גם מדינתו של המומחה הבלתי תלוי הרבתה לפנות אליו. קרה שאראסט פטרוביץ' השיב בסירוב — תפיסותיו בשאלות של טוב ורע לא תמיד תאמו את אלה הממשלתיות. למשל, הוא נרתע מאוד מלגשת לחקירות פוליטיות פנימיות, אלא אם כן מדובר היה במעשה עוולה זדוני במיוחד.
סיפור ההתנקשות בראש הממשלה הדיף ניחוח של זדון כזה בדיוק. יותר מדי מוזרויות חסרות הסבר. על פי הידיעות שנמסרו לו בסוד, גם מישהו בפטרבורג החזיק בדעה זהה. חברים מן הבירה סיפרו לפנדורין בשיחת טלפון כי אתמול יצא לקייב שר המשפטים בכבודו ובעצמו, כדי לעמוד באופן אישי בראש החקירה. משמעות הדבר היתה שאין אמון בבולשת ובאגף המשטרה. אם לא היום אז מחר יוזמן להשתתף בחקירה גם "המומחה הבלתי תלוי" פנדורין. ואם לא יוזמן, סימן הוא שהריקבון במערכת הממלכתית פשה ממש עד לדרגים העליונים...
אראסט פטרוביץ' כבר ידע כיצד יפעל.
שיטת ההשפעה הכימית דורשת מחשבה נוספת, אבל בהחלט אפשר להשתמש במתודה הפסיכולוגית וההיפנוטית ביחס לרוצח. יש להניח שיהיה די בהן. הטרוריסט בּוֹגְרוֹב מוכרח לחשוף את העיקר: בידי מי הוא שימש נשק, מי סיפק לו את אישור הכניסה, ומי הכניס אותו לתיאטרון כשהוא חמוש באקדח.
לא יזיק גם לכפות כנות על מפקד הבולשת הקייבית, סגן־אלוף קוּלֵבְּיָאקוֹ, ועל המשנה למנהל אגף המשטרה, היועץ הממלכתי וְריגין, שהיה אחראי על אמצעי האבטחה. עם שני האדונים החשודים להחריד הללו, בהתחשב במלאכתם ובלכלוך הכפיים הכללי שלהם, אפשר אולי גם לא לברור במיוחד באמצעים. ספק אם יניחו לו להפנט אותם, אבל אפשר יהיה לשבת עם כל אחד מהם בארבע עיניים, ולטפטף מן הכמוסה הסודית לתוך הקוניאק האהוב על הסגן־אלוף, ובמקרה של וְריגין המתנזר משתייה — לתוך ספל התה. או־אז הם יספרו הכול, גם על אישור הכניסה המסתורי, וגם מדוע בזמן ההפסקה בהצגה — אף שומר ראש לא עמד סמוך לראש הממשלה. וזה לאור העובדה שמזה שנים ארוכות היווה פיוטר ארקדייביץ' מטרה נחשקת הן מבחינת הסוציאליסטים המהפכנים, הן מבחינת האנרכיסטים והן בעיניהם של המתנקשים הבודדים ברודנים למיניהם...
עצם המחשבה על קשר אפשרי בין ההתנקשות בראש הממשלה לבין הרשויות האחראיות לביטחון הקיסרות עורר חיל ורעדה בפנדורין. זה היום הרביעי ברציפות הוא התהלך ברחבי דירתו כמוכה ירח, מגלגל בין אצבעותיו את מחרוזת התפילה הירוקה שלו, או מצייר על נייר תרשימים שהיו מובנים רק לו לבדו. הוא עישן סיגרים, דרש כל העת עוד ועוד תה, אבל כמעט שלא אכל דבר.
מאסה — משרת, חבר, האדם היחיד הקרוב אליו בכל העולם כולו — ידע היטב שעדיף לא להטריד את האדון כשהוא שרוי בהלך רוח כזה. היפני שהה כל הזמן בקרבת מקום, אבל לא נדחף, והתנהל בדממה. הוא ביטל שתי פגישות אהבים, ובמקום לקנות תה בעצמו במכולת הסינית, שיגר לשם את רעייתו של מנקה החצר. עיניו הצרות של איש המזרח הבריקו בציפייה — מאסה צפה מאורעות מעניינים.
בשנה שעברה מלאו חמישים שנים גם לעמית הנאמן, שהתייחס לתאריך המכונן הזה ברצינות יפנית למהדרין. הוא שינה את חייו באורח קיצוני עוד יותר מאדונו.
קודם כול, מתוך ציות למסורת העתיקה, הוא גילח למשעי את ראשו — כסימן לכך שבתוכו פנימה הוא עובר למצב נזירי, ובהתכוננו לעבור אל העולם הבא — נוטש את כל הבלי העולם הגשמי. פנדורין, לאמיתו של דבר, לא ממש הבחין בשינוי כלשהו בהרגליו הרומנטיים. ברם, כללי הנזירות היפניים לא מכתיבים התנזרות ממין.
שנית, מאסה גמר אומר לאמץ שם חדש כדי לקטוע לגמרי את הקשר עם עברוֹ. פה התגלתה בעיה: התברר שחוקי הקיסרות הרוסית מאפשרים לשנות שם רק אגב התנצרות. אבל המכשול לא עצר את היפני. הוא קיבל עליו בשמחה את עול הפְּרָבוֹסלאביוּת, תלה על חזהו צלב לא קטן, והתווה סימן צלב כל אימת שחלף על פני כנסייה ואפילו למשמע צלצול הפעמונים, מה שלא הפריע לו כהוא זה להבעיר קטורת לפני המזבח הבּוּדהיסטי הביתי. כעת נקבע במסמכים ששמו אינו מאסהירוֹ כי אם מיכאיל אראסטוביץ' (על שם הסנדק שלו). פנדורין נאלץ לחלוק גם את שם משפחתו עם "עבד האלוהים" הטרי — היפני ביקש זאת בתור הגמול הנעלה מכולם, פרס שהאדון רשאי להעניק לוַוסאל שלו עבור שירות ממושך ומסור.
כבודה של תעודת הזהות במקומה מונח, אבל אראסט פטרוביץ' דרש וקיבל את הזכות לכנות את משרתו כפי שהתרגל — מאסה, וקטע ללא רחמים כל ניסיון של "בנו הרוחני" לפנות אליו בתואר "אוֹטוֹאוֹ־סאן" ("אבא"), ועל אחת כמה וכמה בכינוי "אבא'רה".
אם כן, אראסט פטרוביץ' ומיכאיל אראסטוביץ' היו ספונים בבית במשך ארבע יממות, שולחים מבטים חסרי סבלנות אל הטלפון ומצפים להזמנה. תיבת הלכּה הטלפונית שמרה על שתיקה. פנדורין הוטרד בה שלא לצורך אך לעיתים רחוקות, שכן רק מעטים ידעו את המספר.
ביום שני 5 בספטמבר, בשעה שלוש אחר הצהריים, סוף כל סוף צילצלו.
מאסה תפס באפרכסת — הוא בדיוק ציחצח את המכשיר במטלית קטיפה, כאילו ביקש להתחבב על אליל גחמני.
פנדורין עבר לחדר אחר ונעמד לפני החלון, הכין את עצמו לקראת השיחה החשובה. "לדרוש סמכויות מקסימליות וחירות פעולה מוחלטת, ומייד, — חשב לעצמו. — לא להסכים אחרת. זה אל"ף..."
מאסה הציץ לעברו מן הפתח בהבעה מרוכזת.
— אני לא יודע, אדון, ממי ציפית לשיחה במשך כל הימים האלה, אבל אני מניח שזה זה. קולה של הגבירה רועד. היא אומרת שהעניין דחוף מאוד. רֹא־סובר־דיחוי. — את המילים האחרונות אמר מאסה ברוסית.
— ג..גבירה? — התפלא פנדורין.
— אמרה שקוראים רה "אוֹ־רִי־גָה".
מאסה חשב את הפַּטְרוֹנימים הרוסיים למעין קישוט מיותר, לא טרח לזכור אותם ודילג עליהם לעיתים קרובות.
פליאתו של פנדורין חלפה. אולגה... נו, כמובן. היה עליו לחזות זאת. בתיק מורכב כל כך, כזה הטומן בחובו סיבוכים לא צפויים, השלטונות לא רוצים לפנות ישירות לעזרתו של אדם פרטי. נוח יותר לפעול דרך המשפחה. פנדורין הכיר אישית את אולגה בוריסובנה סְטוֹליפּינָה, רעייתו של ראש הממשלה הפצוע, נינתו של המצביא הדגול סוּבוֹרוֹב. אישה נחושה, נבונה, כזאת שלא תישבר תחת שום מהלומת גורל.
היא, מן הסתם, יודעת שבקרוב תהיה לאלמנה. ייתכן אפילו שהיא מטלפנת מיוזמתה, מתוך תחושה שהחקירה הרשמית מתנהלת באורח תמוה.
אראסט פטרוביץ' נאנח עמוקות ונטל לידו את השפופרת.
— כאן פנדורין. אני מ..מקשיב.
