לא היה בעולם כולו אדם אומלל יותר מאָניסי צִבְעוֹנימוֹב. נו טוב, אולי רק אי-שם באפריקה השחורה או, נֹאמר, בפטגוניה, אך ודאי שלא קרוב יותר מזה.
שִׁפטו בעצמכם. ראשית כול, השם: אניסי. האם ראיתם פעם אדם מכובד, קאמֶר-יוּנְקֶר או לפחות מנהל לשכה, שייקרא אניסי? מייד מרגישים את ריח הקטורת של כנסייה קרתנית: עוד אחד מילדי הכמרים העלובים האלה.
ומה תאמרו על שם המשפחה? בדיחה ותוּ לא. השם הארור הגיע מאבי-סבו, שמָּש בכנסייה כפרית. בתקופה שמייסד המשפחה למד בסמינר לכמרים, האב-הרקטור גמר אומר להחליף את שמות המשפחה הגסים של משרתי הכנסייה העתידיים לשמות שינעמו לאוזני האל. למען הפשטות והנוחות, במשך שנה אחת הוא קרא לפרחי-הכמורה אך ורק בשמות חגי הכנסייה, בשנה אחרת – בשמות הפירות; וסבא רבא של אניסי נקלע לשנת הפרחים, שבה אחד הפך ליָקינתונוב, שני – לבוֹשְׂמָתוב, ושלישי לנוּרִיתוב. הסב לא סיים את הסמינר, אבל הוריש לצאצאיו את שם המשפחה המטופש. טוב שעוד קראו לו צִבעונימוב ולא איזה בַּבּוֹנָגוב.
אבל מילא השם! ומה עם המראֶה? דבר ראשון, האוזניים: משורבבות להן לצדדים כמו ידית של סיר לילה. אם תחביא אותן תחת כובע מצחייה – הן יתמרדו, ממש ינסו לזחול החוצה ולהזדקר, להפוך לתמוכות לכובע. יותר מדי קפיציות וסחוסיות.
בעבר עוד נהג אניסי לעמוד שעה ארוכה מול המראָה. הסתובב פעם הנה ופעם הנה, משחרר את שערו הארוך, שגידל בכוונה, לשני הצדדים על-מנת להסתיר את אוזניו הענקיות – ואז נוצרה איזו מראית עין כאילו יש שיפור כלשהו, לפחות לזמן-מה. אלא שלמִן אותו יום שבו נמלאה כל חזותו פצעונים (זה כבר שנה שלישית), סילק צבעונימוב את המראה לעליית הגג, כי כבר לא נותר בו כל כוח לבהות בפרצופו הדוחה.
אניסי נהג לקום לעבודתו השכם בבוקר, ובימי חורף – בלילה ממש. הרי הדרך לשם לא קצרה. הבית שעבר לידיו בירושה מאביו, סגן הכומר, נבנה על אדמת גינות הירק של מנזר פוֹקְרוֹבְסְקי, בתחנת המעבר סְפַּסְקָיָה. מסלול ההליכה לאורך רחוב פּוּסְטָיָה, דרך טָגַנְקָה, לצד שכונת חיטְרוֹבְקָה המסוכנת ועד למקום עבודתו במִנהלת הז'נדרמים, גזל מאניסי שעה של צעידה מהירה. ואם, כמו היום, מזג האוויר היה קר והדרך התכסתה קרח, היתה זו בכלל צרה צרורה: הנעליים הקרועות והאדרת הדקיקה לא ממש תרמו לשיפור האווירה. כל הדרך אתה רק משקשק בשיניים ונזכר בערגה בימים הטובים יותר, וגם בנעורים חסרי הדאגות אתה נזכר, ובאמא נוּחהּ עדן.
בשנה שעברה, כאשר אניסי קוּדַם לתפקיד סוכן משטרתי, היו חייו קלים בהרבה. המשכורת – שמונה-עשר רובלים, וגם תשלום על שעות נוספות, ועל עבודת לילה, וגם קרו מקרים ששולמו לו אפילו דמי נסיעה. לפעמים הצטבר סכום כולל של עד שלושים וחמישה רובלים בחודש. אבל צבעונימוב, ביש-מזל שכמותו, לא החזיק מעמד במשרה הטובה והרווחית. סגן-אלוף סְוֶרְצִ'ינְסְקִי בכבודו ובעצמו הגדירוֹ כסוכן כושל בפרט וכסמרטוט בכלל. בתחילה נתפס כאשר נטש את עמדת התצפית שלו (וכיצד יכול היה שלא, אם אחותו, סוֹנְקָה, לא אכלה עוד מהבוקר?). ואחר-כך קרה משהו גרוע אף יותר – אניסי הניח למהפכנית מסוכנת להימלט. בעת מבצע לתפיסה של דירת מסתור עמד אניסי בחצר האחורית, ליד כניסת השירות. לכל מקרה שלא יבוא, בתור גיבוי – מפאת גילו הצעיר לא הורשה צבעונימוב להשתתף במעצר עצמו. ולרוע מזלו, צוות המעצר, כלבי ציד מיומנים שכמותם, אמנים אמיתיים בתחומם, החמיצו סטודנטית צעירונת אחת. אניסי מסתכל ורואה – רצה לעברו עלמה במשקפיים, ופניה כל-כך מופחדים, נואשים ממש. אז הוא צעק לה "עצרי!", אך לא אזר עוז לתפוס אותה – ידי העלמה היו דקיקות מדי. והוא עמד כמו איזה פסל וצפה בה מתרחקת. אפילו לא שרק במשרוקית.
בגלל כישלון צורב כל-כך רצו להדיח את צבעונימוב משורות המשטרה בכלל, אבל הממונים ריחמו על היתום ורק הורידו אותו בדרגה – לתפקיד שליח. כעת שירת אניסי בתפקיד זוטר, שהיה אפילו מביש בשביל אדם משכיל, בוגר חמש שנות גימנסיה כמוהו. והעיקר, היתה זו משרה משוללת כל סיכוי לקידום. תתרוצץ לך ככה כל חייך, בלי שתשיג כל דרגה אזרחית.
לוותר על עצמך בגיל עשרים זו תחושה קשה לכל אדם, אבל העניין אפילו לא קשור לשאפתנות. לכו נסו אתם להתקיים על תשעה-עשר וחצי רובלים בחודש. הוא עצמו אינו זקוק להרבה, אבל הרי אי-אפשר להסביר לסונקה שהקריירה של אחיה הקטן לא הסתדרה. היא, בא לה גם קצת חמאה לפעמים, ולפעמים גבינה לבנה, וצריך לפנק אותה בסוכרייה פעם ב... ומה עם עצי ההסקה לתנור החימום: המֶטר עולה כיום רובל וחצי. אל תראו שסונקה היא מפגרת – גם היא גועה ובוכה כשקַר.
לפני צאתו מן הבית הספיק אניסי להחליף לאחותו את מה שהרטיבה. היא פקחה בקושי את עיני החזרזיר הקטנות שלה, חייכה לאחיה חיוך ישנוני ומילמלה: "ניסי, ניסי."
– שבי פה בשקט, טיפשה, ואל תתפרעי, – ציווה עליה אניסי בקשיחות מזויפת, בעודו מזיז את גופה הכבד, החם משינה. הוא הניח על השולחן את עשר הקוֹפּייקות הקבועות לשכנה סִיצִ'יחָה, שטיפלה קצת באומללה, לעס במהירות את פיסת הלחם העבשה, שטף אותה בלגימה מן החלב הקר, וזהו, הגיעה השעה לצאת אל החושך, אל הכפור.
בשעה שמיהר לצעוד לאורכו של מגרש מושלג לעבר טָגַנקה, והחליק עליו מדי דקה, צבעונימוב ריחם על עצמו מאוד. לא די בכך שהוא עני, מכוער וחסר כישורים, אלא שבנוסף לכול יש לו סונקה הזאת, עול לכל החיים. אדם מוכה-גורל שכמותו, לעולם לא יהיו לו אישה, ילדים או בית חם.
בחולפו על פני כנסיית "כל הדואבים" הוא החווה על עצמו את סימן הצלב, כפי שנהג לעשות תמיד למראה האיקונין המואר של אם האלוהים. אניסי אהב את האיקונין הזה מילדות: הוא אינו תלוי בְּמקום חם ויבש, אלא ישר על הקיר החיצוני, חשוף לרוחות – ורק מכוסה בגגון קטן מפני הגשמים והשלגים, ומעליו – צלב עץ. להבה קטנה, נצחית, בוערת בתוך אהיל זכוכית, רואים אותה מרחוק. זה נחמד, בייחוד כשאתה מביט בה מתוך החושך, הקור ונהמות הרוח.
מה זה מלבין שם, מעל הצלב?
יונה לבנה! יושבת לה, מצחצחת את כנפיה במקורה, וכלל אינה מוטרדת מן הרוח המקפיאה. אמו המנוחה היתה ידענית גדולה בכל הקשור לאותות ולמופתים, ופה הרי מדובר בסימן-מבשֵׂר בטוח: יונה לבנה היושבת על צלב מסמלת מזל ואושר בלתי צפוי. אבל מאין כבר יבוא האושר הזה?
הרוח העיפה פתיתי שלג על הקרקע. אוֹך, כמה קר.
*
אלא שיום העבודה של אניסי באמת התחיל לא רע בכלל. אפשר לומר שהמזל האיר לו פנים, לצבעונימוב. יֶגוֹר סֶמְיוֹנוֹביץ', הרַשָּׁם הקולגיאלי שניהל את שירות השליחויות, הציץ באדרת הלא-משכנעת של אניסי, נד בראשו הלבן מצד אל צד והטיל עליו משימה טובה, חמימה. לא לרוץ למאה הקצוות של העיר האינסופית ומוכת הרוחות, אלא בסך הכול להביא תיקייה עם דיווחים ומסמכים אל הוד אצילותו הרמה, האדון אֶראסְט פֶּטְרוֹבִיץ' פַנְדוֹרִין, פקיד המשימות המיוחדות בשירותו של הוד רוממותו הגנרל-המושל. להביא, ולהמתין שמא ישלח האדון יועץ החצר תכתובת חוזרת.
זה לא נורא, זה אפשרי בהחלט. רוחו של אניסי הרקיעה שחקים, והוא הביא את התיקייה בן-רגע, אפילו בלי שהספיק להתקרר. מעונו של האדון פנדורין היה קרוב – כאן, ברחוב מָלָיָה נִיקִיטְסְקָיָה, באגף הנפרד שבאחוזתו של הברון פוֹן אֶוֶרְט-קוֹלוֹקוֹלְצֶב.
אניסי העריץ את האדון פנדורין. מרחוק, ביראת קודש, בלי כל תקווה שהאיש החשוב יבחין אי-פעם בקיומו של צבעונימוב. יועץ החצר נהנה ממוניטין מיוחד בַּמִנהלת, אף-על-פי ששירת במקום אחר. האוֹבֶּר-פּוֹליצְמייסְטֶר בכבודו ובעצמו, הוד מעלתו בָּרָנוֹב, יֶפִים יֶפִימוֹבִיץ', למרות היותו גנרל-לייטֶנַנְט, לא בחל לשאול לעצתו הפרטית של הפקיד למשימות מיוחדות, או אפילו לבקש ממנו איזו פרוטקציה.
וברור גם למה: כל מי שהבין דבר-מה בפוליטיקה המוסקבאית הגדולה, ידע כי אביה של הבירה העתיקה, הנסיך וְלָדִימִיר אַנְדְרֶיֶבִיץ' דוֹלְגוֹרוּקוֹי, מעריך את יועץ החצר במיוחד, ומטה אוזן קשבת לדעתו. אמרו על האדון פנדורין דברים שונים: לדוגמה, שיש לו מתת-אל מיוחדת – לראות ברור את המתרחש בנפשו של כל אדם, ולגלות כל סוד, יהיה כמוס ככל שיהיה.
מכוח תפקידו הוטל על יועץ החצר להיות לעיניו של הגנרל-המושל בכל ענייני הסוד המוסקבאיים אשר הגיעו לידיעתן של הז'נדרמריה והמשטרה. אי לכך, מדי בוקר הביאו לאראסט פטרוביץ' את הידיעות הנדרשות מן הגנרל בָּרָנוב וממִנהלת הז'נדרמים – בדרך כלל, למעונו של המושל שברחוב טְבֶרְסְקָיָה, אבל קרה שגם לביתו, וזאת משום שסדר יומו של יועץ החצר היה נתון לשיקולו הפרטי, ואם רצה – היה יכול שלא להגיע אל המשרד כלל.
אישיות כה חשובה היה אדון פנדורין, ולמרות זאת התנהל בפשטות, ללא התנשאות. פעמיים הביא לו אניסי חבילות לטבֶרסְקָיה, ונכבש לגמרי להליכותיו האדיבות של האיש רב-ההשפעה: לעולם אינו משפיל את האדם הקטן; הוא מנומס, תמיד יזמין אותך לשבת ויִפנה אליך בפניית כבוד.
ובנוסף לכך, היה מאוד מסקרן לחזות מקרוב באישיות שעל אודותיה התרוצצו ברחבי מוסקבה שמועות בדיוניות לחלוטין. רואים מייד – אדם מיוחד. פנים יפים, חלקים, צעירים, אבל שׂער העורב נגוע ברקותיו בשיבה עזה. קול רגוע, שקט, מדבר בגמגום קל, אבל כל מלה בַּמקום, ואפשר לראות שאינו מורגל לחזור על דבריו פעמיים. אדם מרשים, אין מה לומר.
טרם הזדמן לצבעונימוב לבקר בביתו של יועץ החצר, ובגלל זה, לאחר שנכנס בשער המעוצב שמעליו הזדקר כתר עשוי מברזל יצוק, הוא התקרב לאגף החד-קומתי והמסוגנן בלב חושש במקצת. מעונו של אדם כה בלתי רגיל לבטח יהיה מיוחד במינו גם כן.
הוא לחץ על כפתור הפעמון החשמלי והכין את משפט הפתיחה מבעוד מועד: "השליח צבעונימוב ממנהלת הז'נדרמים – אל הוד אצילותו הרמה, עם מסמכים." לפתע נזכר בבהלה, והחביא את אוזן ימין העקשנית מתחת לכובע המצחייה.
דלת האלון המגולפת נפתחה. על המפתן עמד אסיאתי גוץ ומוצק: עיניו צרות, לחייו עבות ולו שיער שחור מסופר קצר. האסיאתי לבש מדי משרתים ירוקים עם עיטורי תפירה מזהב, וגם, משום מה, סנדלי קש. המשרת בהה במבקר במבט נרגן ושאל:
– מה 'תה רוצה?
מתוך הבית נשמע קול נשי חזק:
– מאסָה! כמה פעמים אני צריכה לחזור על דברַי?! לא "מה אתה רוצה", אלא "מהו מבוקשו של כבודו"!
האסיאתי ליכסן את עיניו לאחור ברוגזה ונהם בחוסר רצון לעבר אניסי:
– מהו מבוקשו שֶׁרְךָ?
– השליח צבעונימוב ממנהלת הז'נדרמים – אל הוד אצילותו הרמה, עם מסמכים, – דיווח אניסי בחיפזון.
– בוא, כנס, – הזמין המשרת וזז הצידה, מניח לו לעבור.
צבעונימוב מצא את עצמו בתוך חדר-מבוא רחב-ידיים. הוא סקר את סביבתו בעניין, וברגע הראשון חש אכזבה: בַּמקום לא עמד פוחלץ של דוב עם מגש כסף לכרטיסי הביקור, ואיזה מין בית מפואר הוא זה אם אין בו דוב מפוחלץ? או שמא הפקיד למשימות מיוחדות אינו מקבל מבקרים?
אם כי, אף-על-פי שדוב לא היה בנמצא, חדר המבוא עוצב בצורה נאה להפליא, ובפינה, בתוך ארון זכוכית, ניצב איזה שריון מוזר: כולו עשוי לוחיות מתכת, עם סמל מסובך על לוח החזה ועם קסדה מקורננת שנראתה כמו חרק.
מן הדלת שהובילה אל החדרים הפנימיים – אשר לשם השליח לא היה יכול לקוות להיכנס, כמובן – הציצה גבירה בעלת יופי נדיר, לבושה בחלוק משי אדום ששוליו נגעו ברצפה. שערהּ הכהה והמפואר של היפהפייה היה מסודר בתסרוקת שהיתה מלאכת מחשבת, צווארה הגאה היה חשוף, ידיה הלבנות והמכוסות בטבעות שולבו על חזהּ הגבוה. הגבירה בהתה באניסי באכזבה בעיניה השחורות והענקיות, עיוותה קלות את אפה הקלסי וקראה:
– אראסט, אליך. מהמשרד.
משום מה, אניסי התפלא לרגע לנוכח גילוי העובדה שיועץ החצר נשוי, אם כי מוכרחים להודות שלא היה שום דבר מפליא בכך שאדם כזה הוא בעלה של אישה יפהפייה, אשר לה יציבה מלכותית ומבט יהיר.
מדאם פנדורינָה פיהקה באריסטוקרטיות, בלי לפצות את הפה, נעלמה מאחורי הדלת, וכעבור דקה יצא אל חדר המבוא האדון פנדורין עצמו.
גם הוא לבש חלוק, אך לא אדום אלא שחור, עם ציציות וחגורת משי.
– שלום לך, צ..צבעונימוב, – אמר יועץ החצר, מגלגל באצבעותיו חרוזי תפילה עשוים מאבן ירקן, ואניסי ממש נאלם דום מרוב עונג – הוא כלל לא תיאר לעצמו כי אראסט פטרוביץ' יזכור אותו, ועל אחת כמה וכמה – לא את שם משפחתו. "ברגים" חלודים וזעירים שמביאים לו מכתבים יש כמו חול, ובכל זאת הוא זכר, תראו מה זה.
– מה יש לך שם? תן לי את זה. והיכנס נא לחדר האורחים, שב שם בינתיים. מאסה, קח את האדרת של האדון צ..צבעונימוב.
לאחר שנכנס בצעד מהוסס אל חדר האורחים, לא העז אניסי לבהות לצדדים, אלא התיישב בצניעות על קצהו של כיסא אשר רופד בקטיפה כחולה, ורק כעבור זמן-מה התחיל בהדרגה לסקור את סביבתו.
החדר היה מעניין: כל קירותיו כוסו בתדפיסים יפניים צבעוניים, אשר, כפי שאניסי ידע, היו כעת בשיא האופנה. בנוסף לכך ראה מגילות כלשהן עם סימניות, ועל גבי מעמד עשוי מעץ מצופה בלַק – שתי חרבות מעוקלות, אחת ארוכה יותר ואחת קצרה.
יועץ החצר רישרש בניירות, בסמנוֹ בהם מדי פעם בעיפרון זהוב. רעייתו, מתעלמת מן הגברים, עמדה ליד החלון והביטה אל הגן בארשת משועממת.
– יקירי, – היא אמרה בצרפתית, – מדוע אנחנו אף פעם לא יוצאים לשום מקום? בסופו של דבר, זה פשוט בלתי נסבל. אני רוצה לתיאטרון, רוצה לצאת לנשף.
– הרי את בעצמך אמרת, אָדִי, שהדבר לא יהיה יאה, – השיב פנדורין, ניתָק מן הניירות. – אנו עלולים להיתקל במכּרייך מפֶּטֶרְבּוּרְג. תיווצר מבוכה. האמת היא, שלי באופן אישי זה לא ממש משנה.
הוא הביט בצבעונימוב, והשליח הסמיק. הרי בסופו של דבר, אין זו אשמתו שהוא בכל זאת מבין מעט צרפתית, גם אם הבנתו חלקית ביותר!
יצא שהגבירה היפה היא כלל לא מדאם פנדורינה.
– אַח, סלחי לי, אָדי, – אמר אראסט פטרוביץ' ברוסית. – לא הצגתי בפנייך את האדון צבעונימוב: הוא משרת במנהלת הז'נדרמים. וזוהי הרוזנת אָרִיאַדְנָה אַרְקַדְיֶבְנה אוֹפְּרַקְסִינָה... ידידתי הט..טובה.
נדמָה לאניסי כי יועץ החצר התמהמה מעט, כאילו לא היה בטוח לגמרי כיצד עליו להציג את היפהפייה. ואולי סתם דימיין זאת, בגלל הגמגום.
– הו, אלוהים, – נאנחה הרוזנת אדי בייאוש, ויצאה בסערה מן החדר.
מייד לאחר מכן נשמע קולה:
– מאסה, התרחק מייד מנָטַלְיָה שלי! מייד לחדרֵךְ, מנוולת! לא, זה פשוט בלתי נסבל!
אראסט פטרוביץ' נאנח גם הוא, וחזר לקריאת המסמכים.
באותו רגע נשמע צלצול פעמון, אחר-כך – קולות עמומים בחדר המבוא, ואל תוך חדר האורחים התגלגל אותו אסיאתי שפתח לו את הדלת. הוא התחיל לקשקש באיזו עגה ברברית, אבל פנדורין השתיק אותו בתנועה מצַווה.
– מאסה, כבר אמרתי לך: בנוכחות אורחים – דבּר אלי ברוסית ולא ביפנית.
אניסי, שקוּדַם לדרגת אורח, הזדקף בגאון ופנה להביט במשרת בסקרנות: תראו לכם מה זה, יפני חי ומדבר.
– שָׁרִיחַ מבֶּדישְׁבּוּ-סאן, – הודיע מאסה קצרות.
– שליח מוֶדישְׁצֶ'ב? מפְרוֹל ג..גְריגוֹרְיֶבִיץ'? הכנס אותו.
אניסי ידע היטב מי הוא אותו פְרוֹל גריגוֹריֶביץ' וֶדישְׁצֶ'ב. אישיות מפורסמת, המכוּנה "החשמן האפור". משחר ילדותו שירת את הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹי: בתחילה כנער שליחויות, אחר-כך כחייל-משרת, אחרי זה כשַׁמָּשׁ, ובעשרים השנים האחרונות היה למשרתו האישי – מאז נטל ולדימיר אנדרֶיֶביץ' לידיו החזקות והאחזניות את מושכות העיר העתיקה. לכאורה, לא תפקיד מי-יודע-מה גדול – משרת אישי, אבל הכול ידעו כי דוֹלגוֹרוּקוֹי הנבון והזהיר אינו מקבל שום החלטות חשובות ללא התייעצות עם נאמנו פְרוֹל. אם ברצונך להגיש בקשה חשובה להוד רוממותו, דע לזכּוֹת בהערכתו של וֶדישְׁצֶ'ב – ואז כבר חשוֹב את העניין לסגוּר למחצה.
לתוך חדר האורחים נכנס – ולמעשה, נכנס בריצה – בחור מגודל במדי משרתֵי המושל, והתחיל לדבר בחיפזון כבר מן המפתן:
– הוד אצילותך, כבודו, – פְרוֹל גריגוֹריֶביץ' קורא לך! חובה שתגיע במהירות האפשרית! יש לנו שמה בלגן, אראסט פטרוביץ', טירוף מה שהולך שם! כבודו, פְרוֹל גריגוֹריֶביץ', אומר שממש אי-אפשר בלעדיך! באתי במזחלת של הנסיך, נגיע בן-רגע.
– איזה מין "בלגן"? – יועץ החצר הזעיף את פניו, אבל קם ממקומו והסיר מעליו את החלוק. – טוב, בוא ניסע ונ..נראה.
התברר כי מתחת לחלוק לבש חולצה לבנה עם עניבה שחורה.
– מאסה, מותנייה ומקטורן, בזריזות! – קרא אראסט פטרוביץ', בעודו מכניס את המסמכים לתיקייה. – ואתה, צבעונימוב, תיאלץ לנסוע איתי. אסיים לקרוא בדרך.
אניסי היה מוכן ומזומן לבוא אחר הוד אצילותו הנעלה לכל מקום, והפגין זאת בזינוק נחפז מן הכיסא.
השליח העלוב צבעונימוב מעולם לא העלה על דעתו שיזדמן לו לנסוע במזחלת של הגנרל-המושל.
היתה זו מזחלת מפוארת – ממש מרכבה שהותקנה על מגלשיים. פנימהּ רוּפּד במשי, היו שם מושבי עור רכים, ובפינה – תנור חימום עם ארובה עשויה מארד. אם כי, התנור היה כבוי.
המשרת קפץ אל מושב הנהג, ורביעיית סוסיו המובחרים של דוֹלגוֹרוּקוֹי פתחה בהאצה עליזה.
אניסי התנודד במתינות על מושבו הרך, שנועד לאחוריים אציליים בהרבה, וחשב בינו לבין עצמו: 'אֶח, הרי אף אחד לא יאמין לי.'
אדון פנדורין שבר את חותמת השעווה ופתח איזה מכתב. הוא הזעיף את מצחו הגבוה והחלק. 'כמה שהוא יפה,' חשב צבעונימוב ללא כל קנאה אלא בהערצה כנה, צופה בהיחבא ביועץ החצר, אשר משך מדי פעם בפעם בשפמו הדקיק.
הם הגיעו אל הבית הגדול ברחוב טבֶרסְקָיה בתוך חמש דקות. המזחלת לא פנתה שמאלה, אל המשרדים, אלא ימינה, לכניסה הראשית ואל מגוריו הפרטיים של "הנסיך הגדול של מוסקבה", ווֹלוֹדְיָה "הקן-הגדול", "יוּרִי דוֹלְגוֹרוּקִי" (כינויים רבים היו לו, לוְלָדִימִיר אַנְדְרֶיֶבִיץ' הכול-יכול).
– תיאלץ לסלוח לי, צבעונימוב, – אמר פנדורין בחופזה, בעודו פותח את הדלת, – אך לא אוכל לשחרר אותך בינתיים. מאוחר יותר אשרבט כמה שורות בשביל הס..סגן-אלוף. רק קודם אפתור את ה"בלגן".
אניסי יצא בעקבותיו של אראסט פטרוביץ', נכנס אל אולם השיש, אבל אז התעכב מאחור, מפני שנמלא חשש למראה השוער רב-הרושם עם המטה המוזהב. צבעונימוב נבהל מאוד נוכח ההשפלה האפשרית: שמא אדון פנדורין ישאיר אותו לעמוד בתחתית גרם המדרגות, כמו איזה כלבלב מסכן.
אבל הוא גבר על גאוותו והתכונן נפשית למחול ליועץ החצר: כיצד בדיוק אתה אמור להביא אדם באדרת עלובה כזאת ובכובע קסקט עם מצחייה סדוקה אל תוך חדריו של המושל?
– מדוע נתקעת שם? – אראסט פטרוביץ', אשר הגיע כבר לאמצע גרם המדרגות, נפנה אליו בקוצר-רוח. – אל תתעכב. אתה הרי רואה בעצמך איזה מהומה מתרחשת פה.
רק עכשיו קלט אניסי שבמעונו של המושל אכן מתרחש דבר-מה יוצא מגדר הרגיל. ובמבט שני, מראהו של השוער המפואר לאו דווקא היה מלא חשיבות עצמית, אלא יותר אובד-עצות. כמה מוז'יקים זריזים הכניסו פנימה מן הרחוב תיבות, קופסאות וארגזים עם אותיות לועזיות. אולי מדובר במעבר-דירה כלשהו?
צבעונימוב דילג בזריזות, השיג את יועץ החצר והשתדל שלא להתרחק ממנו ביותר משתי פסיעות, אף-על-פי שלשם כך נאלץ לעבור, מדי פעם בפעם, לריצה קלה ולא מכובדת, כי צעדיו של הוד אצילותו הרמה היו רחבים ומהירים.
אוֹך, כמה יפה היה שם, במעונו של המושל! כמעט כמו בקתדרלה: עמודים ססגוניים עשויים מבהט, וילונות משי מרוקם בזהב, פסלי אלות יווניות. והנברשות! והתמונות במסגרות הזהב! ורצפת הפרקט המבריקה עם תגליפים!
אניסי הציץ בפרקט פעם נוספת, וראה פתאום כי נעליו המבישות משאירות על הרצפה המופלאה עקבות רטובים ומלוכלכים. אלוהים, רק שאף אחד לא ישים לב.
באולם שומם ורחב-ידיים, שלאורך קירותיו ניצבו כורסאות, יועץ החצר אמר:
– שב כאן, בינתיים. וש..שמור את התיקייה אצלך.
הוא, לעומת זאת, שׂם את פעמיו אל הדלתות הגבוהות והמזוהבות, אבל אלו נפתחו לקראתו מעצמן. בתחילה נשמע מבפנים שאון הקולות החמומים, ואחר-כך יצאו אל האולם ארבעה: גנרל זקוף, אדון ארוך-גפיים בעל מראה לא-רוסי שלבש מעיל משובץ עם שכמייה, זקן שדוף וקירח, עם פאות-לחיים עצומות-ממדים, ופקיד ממושקף במדי שרד.
בגנרל זיהה אניסי את הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹי בכבודו ובעצמו. השליח נמלא יראה, זינק ממושבו ונמתח כמו מיתר.
מקרוב נראה הוד רוממותו הרבה פחות נמרץ ורענן מאשר ראיתָ אותו כשהסתכלת מתוך ההמון: כל פניו חרושי קמטים עמוקים, תלתליו מנופחים שלא כדרך הטבע, ושפמו הארוך, וכמוהו פאות-לחייו, נראו ערמוניים מדי בשביל שבעים וחמש שנות חייו.
– אראסט פטרוביץ', באת ממש בזמן הנכון! – קרא המושל. – הוא כל-כך מעוות את המילים הצרפתיות שאי-אפשר להבין כלום. ובשפתנו – בכלל לא מדבר. אתה יודע אנגלית, אז הסבר לי מה הוא רוצה ממני? איך הכניסו אותו הנה בכלל! שעה תמימה אני מדבר איתו, והכול לחינם!
– הוד מעלתך הנעלה, כיצד אפשר שלא להכניסו כשהוא לורד, וכבר זכה לבקר אצלך! – צייץ הממושקף בקול בכייני, לבטח כבר בפעם המי-יודע-כמה. – מנַיִן, הרי, היה לי לדעת...
ואז גם האנגלי התחיל לדבר, פונה אל האיש החדש ומנופף בהתלהמות בנייר כלשהו המכוסה חותמות עד אפס מקום. אראסט פטרוביץ' התחיל לתרגם בקול חסר רגש:
– זהו משחק לא הוגן, במדינות מתוקנות לא נוהגים כך. הייתי אצל האדון הזקן הזה אתמול, הוא חתם על שטר מכירת הבית, ונעלנו את העיסקה בלחיצת ידיים. וכעת הוא, אם תואיל לראות, מסרב פתאום להתפנות מכאן. נכדו, מיסטר שְׁפֶּיְיֶר, אמר שהג'נטלמן הזקן עובר לבית-אבות לוותיקי מלחמות נפוליאון, ששם יהיה לו נוח יותר בשל הטיפול המסור שיקבל, ואילו הארמון הזה עומד למכירה. תמורות כה זריזות בהחלטות אינן מביאות לו כבוד, מה עוד שהכסף כבר שולם. ומדובר בסכום לא מבוטל: מאה אלף רובלים. הנה שטר המכירה!
– הוא כבר מזמן מנפנף לו בנייר הזה, אבל לא נותן אותו לידיים, – העיר הזקן הקירח, שעד לאותו רגע שמר על שתיקה. ככל הנראה, הוא היה אותו פְרוֹל גריגוֹריֶביץ' וֶדישְׁצֶ'ב.
– אני – סבו של שְׁפֶּייר? – מילמל הנסיך. – אותי מְפַנים לבית-אבות?!
הפקיד התקרב בסתר אל גבו של האנגלי, עלה על קצות בהונותיו והצליח להציץ אל תוך המסמך המסתורי.
– באמת מאה אלף, וחתום בידי נוטריון, – הוא אישר. – וגם הכתובת היא שלנו: רחוב טבֶרסְקָיה, ביתו של הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹי.
אראסט פטרוביץ' שאל:
– ולדימיר אנדרֶיֶביץ', מי הוא שְׁפֶּייר?
הנסיך מחה את מצחו הארגמני בממחטה ופרשׂ את ידיו לצדדים:
– שְׁפֶּייר הוא איש צעיר ונעים הליכות עד מאוד. בעל המלצות נהדרות. מי שהציג אותו לפנַי בנשף של חג המולד היה... מ-מ... מי זה היה? אַח, לא, נזכרתי! לא בנשף! הוד נסיכותו הדוכס מסַקְסֶן-לימְבּוּרְג הוא שהמליץ עליו בפנַי במכתב מיוחד. שְׁפֶּייר הוא עלם חמודות נחמד ואדיב מאוד, בעל לב זהב וממש-ממש מסכן. הוא השתתף במבצע קוּשקא, נפצע בעמוד השִׁדרה, ומאז שותקו רגליו. הוא מתנועע על כיסא גלגלים, אבל רוחו לא נפלה: הוא עוסק בגיוס תרומות ותורם סכומים גדולים בעצמו. הוא היה פה אתמול בבוקר בחברת האנגלי המשוגע הזה, אמר שזהו נדבן בריטי ידוע, לורד פּיטְסְבְּרוּק. הוא ביקש רשות להראות לאנגלי את הארמון, כי הלורד הוא מומחה לאדריכלות ומעריץ גדול שלה. האומנם יכולתי לסרב לשְׁפֶּייר המסכן בזוטות כאלו? הנה, אִינוֹקֶנְטִי ליווה אותם. – דוֹלגוֹרוּקוֹי הצביע בכעס על הפקיד, שנופף בידיו בסערת רגשות.
– הוד מעלתך הרמה, הרי מנין היה לי... הרי אתה עצמך ציווית שיטופלו באופן האדיב ביות...
– לחצת את ידו של הלורד פ..פּיטסבְּרוּק? – שאל פנדורין, ולאניסי נדמָה כי בעיניו של היועץ הטיטולרי חלף איזה ניצוץ משועשע.
– כמובן, – משך הנסיך בכתפיו. – בתחילה שְׁפֶּייר סיפר לו עלי משהו באנגלית, ואז ארוך-הגפיים הזה עלץ ונדחף אלי עם לחיצת היד.
– והאם ח..חתמת לפני-כן על איזשהו מסמך?
המושל הזעיף את גבותיו, נזכר.
– כן, שְׁפֶּייר ביקש ממני לחתום על ברכה לרגל פתיחתו מחדש של בית-המחסה יֶקָטֶרִינִינְסְקִי. זו מִצווה נעלה: לחנך מחדש פרוצות קטינות. אבל לא חתמתי על שום שטר מכירה! הרי אתה מכיר אותי, יקירי, אני תמיד מקפיד לקרוא בעיון כל דבר שאני חותם עליו.
– ומה הוא עשה עם הברכה הזאת לאחר מכן?
– נדמה לי שהראה אותה לאנגלי, אמר לו דבר-מה והכניס אותה לתיקייה. היתה מונחת לו תיקייה שם, בכיסא הגלגלים שלו. – פניו של דוֹלגוֹרוּקוֹי, המאיימים גם בלי זה, קדרו לגמרי. – אה, merde! הייתכן ש...
אראסט פטרוביץ' פנה אל הלורד באנגלית, וככל הנראה זכה במלוא אמונו של יליד אלבּיוֹן, היות שקיבל את המסמך המסתורי למטרת עיון מעמיק בו.
– מנוסח על-פי כל הכללים, – מילמל יועץ החצר, עובר על השטר במבטו. – גם חותמת ממלכתית, גם חותמת של משרד הנוטריון "מֶבּיוּס", וגם חתימה... מה זה?!
פניו של פנדורין הביעו תמיהה קיצונית.
– ולדימיר אנדרֶיֶביץ', הבט נא! הבט בחתימה!
הנסיך נטל את המסמך ברגשי גועל, כאילו נגע באיזו קרפדה, והציגוֹ הרחק מעיניו מרחיקות-הרואי. הוא קרא בקול:
– "נְסִיךְ הֶעָלֶה"... סלח לי, מה זאת אומרת "עלֶה"?
– א-א-הה, אז זה מה שזה – משך וֶדישְׁצֶ'ב. – עכשיו הכול ברור. שוב "נסיך העלה". תראו מה זה. תראו לאן הגענו, הו מריה, הקיסרית שבשמַים!
– "נסיך העלה"? – הוד רוממותו עדיין מיאן להבין. – אבל הרי זהו שמה של כנופיית נוכלים. אלה שמכרו בחודש שעבר לבנקאי פּוֹלְיָקוֹב את סוסי המרוץ שלו עצמו, ובחג המולד עזרו לסוחר וִינוֹגְרָדוֹב לנַפּות חולות זהב בנהר סֶטוּן. בראנוב דיווח לי, בזמנו. אמר שהם מחפשים אחר הנבלים. אני עוד צחקתי. הייתכן שהם העזו לעולל זאת לי... לי, לדוֹלגוֹרוּקוֹי?! – הגנרל-המושל משך בחדות בצווארנו הרקום בזהב, ופניו הפכו למפחידים עד כדי כך שראשו של אניסי התכנס אל בין כתפיו.
וֶדישְׁצֶ'ב זינק אל הנסיך הזועם כמו תרנגולת מבוהלת, והתחיל לקרקר:
– ולדימיר אנדרֶיֶביץ', זה היה יכול לקרות לכל אחד, בשביל מה לך לאכול את הלב! הִנה, תכף אני מביא טיפות וָלֶריאנה, ואנחנו נקרא גם לרופא, שיקיז קצת דם! אינוקֶנטי, תביא כבר את הכיסא!
אבל אניסי היה הראשון שניגש עם כיסא אל הממונים הגבוהים. המושל הנסער הושב על המושב הרך, אבל עשה כל העת נסיונות לקום והמשיך לדחוף מעליו את משרתו האישי.
– כמו איזה סוחר עלוב! מה הם חושבים שאני, ילד? אני אראה להם מה זה בית-אבות! – הוא צעק בלי לקשר בין משפטים, וּוֶדישְׁצֶ'ב רק פלט כל מיני קולות מרגיעים, ופעם אפילו ליטף את תלתליו הצבועים, ואולי אף המזויפים, של הוד רוממותו.
המושל נפנה אל פנדורין ואמר בתחינה:
– אראסט פטרוביץ', ידידי, הרי מה זה צריך להיות! שילחו כל רסן, הליסטים האלה. פגעו בכבודי, השפילו, שׂמו אותי ללעג ולקלס. ודרך הפרסונה שלי – את מוסקבה כולה. תקפיץ את המשטרה ואת הז'נדרמריה על הרגליים, אבל תמצא לי את המנוולים. יש להביא אותם לדין! לשלוח לסיביר! אתה הרי יכול הכול, יקירי. ראֵה בכך, מעתה ואילך, את משימתך העיקרית ואת בקשתי האישית. בראנוב לא יתגבר על זה לבדו, אז שיעזור לך.
– אסור לערב בכך את המשטרה בשום תנאי, – השיב על כך יועץ החצר בדאגה כנה, ושום ניצוצות כבר לא הבזיקו בעיניו: פני האדון פנדורין הפגינו כעת אך ורק חשש לתדמיתם הסמכותית של השלטונות. – אם השמועה תתפשט – כל העיר ת..תתפקע מצחוק. אסור להניח לזה לקרות.
– אבל תרשה לי, – הנסיך שוב חזר לשצוף. – אתה רוצה לומר שאנחנו נניח ל"נסיכים" האלה לצאת מזה בשלום?
– בשום פנים ואופן לא. ואני אטול על עצמי את הטיפול בעניין הזה. אלא שאעשה זאת בחשאי, ללא רעש מ..מיותר. – פנדורין חשב קצת והציע. – ניאלץ להחזיר ללורד פּיטסבְּרוּק את כספו מתוך ק..קופת העיר, להתנצל בפניו, ולא להסביר לו דבר על אודות "הנסיך". בוא נֹאמר: אירעה אי-הבנה. הנכד קצת פרק עול.
מששמע את שמו, פנה האנגלי אל יועץ החצר בשאלה מודאגת. פנדורין השיב קצרות, ושוב נפנה אל המושל.
– פְרוֹל גריגוֹריֶביץ' ימציא משהו אמין לומר למשרתים. ואני אעסוק בחיפושים.
– ומה, תצליח בכלל למצוא נוכלים כאלה לבדך? – הביע המשרת האישי את ספקותיו.
– כן, זה יהיה קצת קשה. אבל לא רצוי להרחיב את מעגל יודעי הדבר.
פנדורין שלח מבט לעבר המזכיר הממושקף, אשר הנסיך קרא לו "אינוקנטי", וניענע בראשו לשלילה. נראה כי אינוקנטי לא התאים לתפקיד העוזר. אחר-כך אראסט פטרוביץ' נפנה אל אניסי, שקפא על עומדו, בהרגישוֹ באופן חד את חוסר הייצוגיות שלו: צעיר, שדוף, אוזניים בולטות, ועוד הפצעונים.
– אני מה... אני אהיה אילם, – הוא מילמל. – מילת כבוד שלי.
– מי זה צריך להיות? – נהם הוד רוממותו, אשר נראה כאילו רק עכשיו הבחין לראשונה בדמותו העלובה של השליח. – למה אתה פה?
– זהו צבעונימוב, – הסביר פנדורין. – ממִנהלת הז'נדרמים. סוכן מ..מנוסה. הנה, הוא יהיה העוזר שלי.
הנסיך מדד במבטו את אניסי המכוּוץ, מזעיף את גבותיו האימתניות.
– נו, צבעונימוב, היזהר ממני. תצליח להביא תועלת – אעשה ממך בן-אדם. תיכשל – אפורר אותך לאבקה.
בשעה שאראסט פטרוביץ' ואניסי ההמום צעדו לעבר המדרגות, הם יכלו לשמוע את דבריו של וֶדישְׁצֶ'ב:
– ולדימיר אנדרֶיֶביץ', תגיד מה שתגיד, אבל כסף אין בקופה. מאה אלף זה לא צחוק. האנגלי ייאלץ להסתפק בהתנצלויות בלבד.
בחוץ ציפה לצבעונימוב זעזוע נוסף.
יועץ החצר שאל פתאום, בלובשו את כפפותיו:
– האם נכון מה שסיפרו לי עליך? שכביכול אתה מטפל באחותך הנכה וסירבת למסור אותה למוסד ממומן על ידי המדינה?
אניסי לא ציפה לידענות כזאת בנוגע לנסיבותיו האישיות, אולם בגלל היותו שרוי בתדהמה, התפלא על כך הרבה פחות מן הנדרש.
– אסור לה להיות במוסד, – הוא הסביר. – היא תגווע שם. הטיפשה הזאת התרגלה אלי כבר יותר מדי.
ואז פנדורין הדהים אותו.
– אני מקנא בך, – הוא נאנח. – אתה אדם בר-מזל, צבעונימוב. בגיל כה צעיר, כבר יש לך סיבה אמיתית להתגאות בעצמך. האל חיזק לך את עמוד השִׁדרה לכל החיים.
אניסי עדיין ניסה לרדת לסוף משמעותם של הדברים המוזרים האלה, אך יועץ החצר כבר הוביל את השיחה הלאה:
– אל תדאג לאחותך. למשך תקופת ניהול החקירה תשכור בשבילה מטפלת. על חשבון המדינה, כמובן. מרגע זה ועד לסגירת תיק החקירה של "נסיך העלה" אתה עובר לשרת תחת פיקודי. נעבוד קצת יחד. אני מקווה שלא ת..תשתעמם.
'הנה היא, השמחה הבלתי צפויה,' תפס צבעונימוב פתאום. 'הנה הוא, המזל.'
הידד ליונה הלבנה!