#
דולת-אבאדי כתב בשנות השמונים של המאה שעברה את הספר הזה, הקשה לקריאה. אני מניחה שגם אם הייתי אירנית הספר היה קשה לי: הוא נוגע בשורשיו של הכאב, מתאר תיאורים קשים לקריאה של עינויים והשתררות של חזקים על חלשים, מתאר מצב בו שליטי המדינה מתעללים באזרחיה, איש לא יודע מתי יגיע תורו, והאזרחים מנסים כמיטב יכולתם להסתגל לשינויים: להעמיד פנים, להימנע מחיכוך עם מי שהכוח בידו, לדחות את הקשר שלהם עם קרובים וחב

#
היה היה איש אחד באיראן שהיו לו 7 צאצאים. הוא היה די אמיד ורצה שכל בני משפחתו יחלקו מתחם אחד. היה לו שטח עצום עליו בנה 7 בתים ונתן לכל אחד מצאצאיו בית אחד לחיות בו.

אף אחד לא יפול מהכיסא מהרעיון, שכדי לשמור על משפחתיות חיובית עדיף אולי לא לחיות בשכנות קרובה מדי. ארבעה משבעת הבתים שנבנו התנתקו מהכלל – על ידי גדר או מכירת הבית ומעבר למקום אחר. שלושת הבתים שנשארו הם "השכונה" עליה מסופר הסיפור. ב

הטיול הראשון שלי לחו"ל היה כשהייתי בת 27. כבר עבדתי שנתיים והיה לי כסף, אז הזמנתי את ההורים שלי שלא נסעו קודם יחד אל מחוץ לפרובינציה, לנסוע איתי לצרפת. החבר שהיה לי אז, מי שהוא גם בן הזוג שלי היום, ביקש להצטרף ונסענו ארבעתנו.

טיילנו בבורגונדי. בכל עיירה קטנה שהגענו אליה אחד הדברים הראשונים שאבא שלי חיפש זו הויטרינה של משרד התיווך המקומי. הוא הסתכל על התמונות של הבתים ועל המחירים שלהם כאילו מחר

ספר קריא מאוד ומגלגל מצחוק, אם כי קצת ארוך.
סטירה חברתית על משפחה-חמולה פרסית בתקופת מלחמת העולם השניה. סיפור אהבה בוסרי בין נער לנערה, דוד אחוז אובססיה ושלל דמויות שפורסות לנגד עיננו את איראן בתקופה ההיא.
המתרגמת, <mark>אורלי נוי</mark>, עשתה עבודה נפלאה ואף כתבה אחרית דבר, שאני הייתי ממליץ לקרוא אותו עוד לפני קריאת הספר.

העלילה של הספר מתרחשת באיראן בשנות השמונים, אחרי המהפכה האסלאמית של 1979. למרות שקראתי כבר ספרים על התקופה הזאת (פרספוליס הוא אחד שאני זוכר במיוחד) המיוחד בספר הוא שהוא כתוב מעיניהם של המאמינים המוסלמים ולא מעיניהם של לא מאמינים או של מערביים. ככזה הוא מצליח להעביר את האווירה של התקופה והחברה בצורה יותר ריאליסטית ואמינה. ברור שמי שאינו מאמין במהפכה יסבול מהשינוי, אבל מה מרגישים האנשים ברחוב שכן מ

ספר לא פשוט, אפילו קצת "מוזר". מאד קשה לי לכתוב עליו סקירה. אני לא יכולה להגיד שנהניתי כי זה ספר לא קל שמתאר את שלטון הטרור המזעזע באיראן אבל אני בהחלט יכולה לומר והופתעתי, בעיקר מהסוף.
הגיבור הוא גבר שהיה בעבר חוקר קשוח בבית כלא ועינה את האסירים ועכשיו הוא עובד כרופא למרות שלא הוסמך לכך מעולם והוא מנתח נערות כדי להעלים את ביתוק קרום הבתולים שלהן כדי שלא יהיו פסולות לחיתון.
יום אחד מגיעה לקליני

המהפכה, כל מהפכה, אוכלת את בניה.
וכל מי שעיניו בראשו, יכול לראות ולהבין זאת לאורך ההיסטוריה האנושית ובכל זאת, מהפכות ממשיכות להתרחש.
והעובדה הזו מלווה את הקורא לאורך כל הספר הזה. בני העם האיראני שהצליחו להפיל מכסאו את מי שנחשב לאחד השליטים החזקים בעולם, קיבלו בתמורה את אחד המשטרים ה...איך לומר זאת? הכי פחות ידידותיים למשתמש.
ואת התחושות אפשר להבין בספר הזה.
דבר חשוב מאוד לכל מי שמתכוון לקרוא,

ספר לא קל לקריאה. דיכאוני לעתים עד ייאוש. מספק נקודת מבט איראנית למהפכה האסלאמית ב 1979. קיים אזכור בספר למנהיגים ולשליטים וגיבורים איראנים אשר היו זרים עבורי, מעט הקשו להבין יותר לעומק את הרובד הסיפורי. אך יחד עם זאת , הטרגדיה של העם האיראני עולה מכל קיר, וחלון המוזכר בסיפור.

עבורי כאחת שניזונה מהתקשורת , הספר חידש מאוד ופתח צוהר נוסף לאיראן. אחרית הדבר עושה סדר ברובד הסיפור ומבארת (הן פוליטית

איזה עולם מדהים הוא עולם הספרים. אתה נכנס לחנות, מוציא קצת כסף, ובהנד עפעף והפיכת דף אתה נוחת בשנות ה40, ועוד באירן. חוויה שרק אנשי ספר (ונוסעים בזמן) מכירים.
אחרי שהתגברתי על ההתרגשות הראשונית התחלתי לבדוק את הסביבה החדשה. הסיפור מתחיל בהתאהבות של המספר בבת דודתו ובהתאהבות של הקורא במספר. הסקרנות שלי כלפי אירן צבעה את העלילה בגוונים עזים של "מעניין".
הגוונים האלו החזיקו בערך שליש ספר, שליש בו