העלילה של הספר מתרחשת באיראן בשנות השמונים, אחרי המהפכה האסלאמית של 1979. למרות שקראתי כבר ספרים על התקופה הזאת (פרספוליס הוא אחד שאני זוכר במיוחד) המיוחד בספר הוא שהוא כתוב מעיניהם של המאמינים המוסלמים ולא מעיניהם של לא מאמינים או של מערביים. ככזה הוא מצליח להעביר את האווירה של התקופה והחברה בצורה יותר ריאליסטית ואמינה. ברור שמי שאינו מאמין במהפכה יסבול מהשינוי, אבל מה מרגישים האנשים ברחוב שכן מאמינים במהפכה?
הדמויות כתובות בצורה מעניינת בכך שהן אמביוולנטיות. למרות שמלכתחילה נראה ברור מי הם התמימים וישרי הדרך ומי הם ה"רעים", מתברר שלכולם יש צדדים לכאן ולכאן – כולם בני אדם. זה כמובן תורם לריאליות.
הכתיבה עצמה קצת מוזרה. אולי זה התרגום שיש בו לא מעט שגיאות ברורות ("התבשיל שקדחתי במו ידי") ואולי זה גם במקור. בשורה התחתונה לא הצלחתי להתעלם מתיאורים מסורבלים ("הוא הקשית מעט את גבו ודחף את ראשו פנימה") ולפעמים על גבול חוסר הפשר. אני בדרך כלל מנסה להתעלם אבל זה חזר במקומות רבים מאוד.
אחרית הדבר מאתר ד"ר תמר א. גינדין מצוינת ותורמת תרומה משמעותית להבנת הרבדים היותר עמוקים של הסיפור ובפרט תפקידן של הנשים בסיפור, שהוא הרבה יותר משמעותי ממה שהוא נראה.
הספר קצת קצר, אבל גם בהתחשב בחסרונות של הכתיבה, אני חושב שהספר ראוי, חשוב ומעניין. ארבעה כוכבים מתוך חמישה.


















