כשהייתי ילדה, רק שלושת הספרים הראשונים מסדרת אן שרלי תורגמו לעברית, ולא אף ספר נוסף של לוסי מוד מונטוגומרי.
אם ידעתי שהיו עוד ספרים, אם תהיתי על זה, כנראה שנתתי קרדיט להוצאות הספרים והנחתי שאלה היו הספרים הטובים ביותר ואת השאר לא היה שווה לתרגם.
איזו הנחה מוטעית.

אבל אני לא באמת זוכרת מתי גיליתי שיש עוד ספרים ואם תהיתי למה לא תורגמו. אני כן זוכרת שתהיתי למה אן לא הפכה לסופרת.
אן שרלי היא גיב

"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

כל הורה לבנות נתקל ברגע הנורא הזה שאי אפשר להימלט ממנו. זה עדיין לא הבחורים שהיא יוצאת איתם, וגם לא מה שהיא לובשת. מדובר בזוועה גדולה בהרבה – הרגע בו דורשת הצאצאית שלמדה לקרוא שיקנו לה ספרי נסיכות/פיות. מדובר במכונה ליצור כסף שלדעתי צריכה להיות לא חוקית כמעט כמו מכשיר פיראטי לשכפול שטרות. אופן היצור פשוט: קחו את כל המשפטים השובניסטים ביותר שעולים על הדעת, קבצו אותם בכריכה אחת, נערו מהם כל טיפת הומ

ורטיגו בין מים לשמיים

יש בי חולשה לתמונות כריכות ספרים, לעיתים הן מצליחות לרגש אותי, לחבור למאוויי ולחלומותיי, חלקם נסתרים וסמויים מעמקי נשמתי. לא פעם אני מתפתה לרכוש ספר לאחר מבט חטוף לתמונת הכריכה, מצב הדומה לעתים לאהבה ממבט ראשון, כמשיכה שאין לה הסבר הגיוני. לפעמים הבחירה מוצלחת, ולפעמים היא כמקסם שווא. איך זה קשור לספר ארי ודנטה מגלים את סודות היקום ? הקשר הזה הפתיע אותי.

תמונת הספר של

אזהרה: ביקורת מתלהבת באופן חסר תקנה.

אני די בטוחה שלו אני בת ה11 ואני בת ה20 הינו עורכות תחרות מי תגיע מהר יותר אל הספריה כדי לשאול ראשונה את "אמילי ממולד ירח", אשר נכתב ב1923 ותורגם לראשונה לעברית ב2021(!), ככל הנראה הינו מגיעות באותו הרגע בדיוק ונאבקות נואשות על הספר בקרב מכוער ואכזרי.
אבל, ובכן, אני בת ה11 לא קראה מעולם ואף לא שמעה מעולם על הספר, כך שאני הנוכחית זכתה בפרס המתוק והיקר. והתזמ

לפעמים אתה בן שבעים ושמונה פתאום. ידיך רועדות כשאתה פותח את עיתון הבוקר, וללא המשקפיים אתה לא יכול לפענח את הכותרות. התרופות של הבוקר, גלולה צהובה ושתיים לבנות, ממתינות לך ליד התה המצטנן לאט. אליס תבוא היום. בשלוש. אתה נושא אל השעון עיניים מצפות (שעון גדול עם מחוגים בצורת חצי מתכת חדים) אבל השעה רק עשר וחצי. העיתון לא מעניין אותך, לאמיתו של דבר, ואתה מניח לו להישמט אל השולחן ובוהה נכחך. השעה עשר ש

שמתם לב שילדים אמריקאיים הם התגשמות השאיפות של כל הורה? תקראו בספרים, תראו סרטים וסדרות: הילדים תמיד חכמים - בטח יותר חכמים מהוריהם - הם תמיד יפים ומתוקים, מחונכים נהדר ולא מתחצפים. תמיד אני מצטערת בשבילם שזכו בהורים שלא מגיעים להם. דמותה של אנסטסיה אינה שונה ממה שהותווה בתרבות האמריקאית: היא חכמה, משתפת פעולה ("את רוצה שאביא את הצלחות לשולחן?") ואם היא מאתגרת את הוריה ברעיונות שכל הורה אחר היה מת

הו. הו הו.
(חשה ת'צמי סנטה קלאוס)

אז חיטטתי בערימת הספרים של אחותי מהספרייה, כי זה מה שבאמת ראוי לעשות כשחוזרים הביתה, רפרפתי על כמה ספרים ומצאתי אותו.
התחלתי, אהבתי, המשכתי.
לקחתי לשבת, סיימתי.

הוא הכניס אותי לרכבת הרים רגשית. הספר מומחה ומדהים בהכנסת הקורא לסיטואציה מאוד מדויקת של המציאות: האיזון הדק בין טוב לי לרע לי.

כרגע טוב לי;
אני נהנית בעבודה,
אני מרוצה מהחיים,
אני בריאה,

אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה.

אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נפגשת איתו במקרה בחיים האמתיים, לא הייתי מתחברת איתו. הייתי מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. לא היינו נעשים חברים.
אבל אני מעריכה אותו, בגלל שהוא מה שהוא, וגם זה בסופו של דבר תכונה נערצת. ארי אומנם לא בנאדם שהייתי אוהבת, אבל בתור דמות הוא דמות מעולה. מה שהופך אותו לכזה זו העובדה שהוא באמת מרגיש כמו בנאדם