“"אתה אוהב לקרוא סיפורים קצרים?" כך שאלה אותי מישהי לא מוכרת בחנות של סיפור חוזר בגבעתיים.
אין לי דבר נגד סיפורים קצרים, השבתי.
"קח את הספר הזה, לא תצטער" אמרה.
ספר טוב? שאלתי. מצוין היא השיבה ומיהרה לצאת מהחנות.
אין לי מושג מי את, אבל תבורכי על ההמלצה.

ספרה הראשון של ד"ר הילה עמית הוא ספר מעולה בעייני. לא רק שהכתיבה משובחת והשפה נהדרת, אלא שהיא עוסקת בחומרים אשר מהם מורכבים חיינו: בעיות פרנסה, משפחה, זוגיות, אהבה (בעקר להט"בית), פרידה, מוות ועוד קשיים מסוגים כאלו ואחרים אשר החיים מזמנים מידי פעם לכולנו. אין יותר מדי אושר בסיפורים שכותבת הילה עמית ואף זוג אינו צועד מחובק לעבר השקיעה. ההיפך מזה הוא הנכון: יש הרבה כאב והרבה מאוד התמודדויות, אך תמיד יש גם התחלות חדשות וסיבה לאופטימיות. הכאב וההתמודדויות השונות, מאפיינים את כל הסיפורים שבקובץ הזה.

האמת היא שלא כל הסיפורים נגעו בי באותה צורה אך אלו שכן נגעו, הם כמו אגרוף בבטן הרכה. כך סיפורה של ג'ומאנה הרופאה מאום אל פאחם וכך גם סיפורו של מוניר השוהה הבלתי חוקי משכם וחייו המשותפים עם דנה ובתה. לאחר הסיפור הזה, הייתי חייב להניח את הספר לכמה שעות של הפסקה.

אז גם אם חלק משבעת הסיפורים שקובצו כאן שווים רק 4 כוכבים, הרי שיש כמה השווים 7. בסך הכל 5 כוכבים לספר חזק ומומלץ. מבטיח לחפש גם את ספרה השני של הילה עמית.”

“בקובץ הסיפורים הזה, המכיל שבעה סיפורים - רגע! אני יודעת שיש רתיעה מקבצי סיפורים, אז אלו לא סיפורים קצרצרים, וגם לא מאוד ארוכים, מכאן שאפשר לכנות אותם קצרוכים. ותאמינו לי שכל סיפור שהגיע לסופו הרגשתי שאני לא רוצה להיפרד מהדמויות ולהמשיך לקרוא עליהם עוד ועוד. אז כזה.

בספר ביכורים - וכן, חשוב לי להדגיש את זה. כי הכתיבה כל כך בשלה וכל כך רהוטה, מספרת הילה עמית סיפורים שהמכנה המשותף והמאוד בולט לכולם הוא משפחתיות. המשפחות הן משפחות שבורות, מפורקות. אבל עמית מפרקת ומרכיבה את המשפחות שלה מחדש. כמו בובות הפליימוביל אותן ניתן לצוות לכל מיני חיבורים בלתי אפשריים, ולפעמים החיבור נראה כהכלאה לא סבירה, כך גם המשפחות של עמית. היא הרכיבה מעין משפחות אלטרנטיביות, שאולי לא נוצרו מתוך קשר דם, אלא יותר של קשרי הלב. והן הרבה יותר אמיתיות ויציבות כי הן נבנו מתוך מודעות. אז גם אם הרגש הוא לא סמיך ממים, הוא הרבה יותר חזק ונשען על יסודות יותר איתנים.
הדמויות של עמית עושות מסלול דו סטרי. יוצאות מהמעגל המשפחתי ופניהן החוצה, אל העולם שמעבר, ואז חוזרות מבחוץ אל השורשים, כשאלו מלווים בחיפוש עצמי והיטמעות במקומות אחרים.


ג'ומאנה- גיבורת הסיפור הראשון הנושא את שמה, היא רופאה מנתחת העובדת באיכילוב, מקבלת הודעה על אשפוזו של אביה. לבו של אביה קרס, אותו הלב שלא היה מוכן לקבל את בחירותיה של בתו, וכל פעם שהסתכלה ג'ומאנה על אביה ראתה בעיניו רק אכזבה גדולה אשר לא הותירה מקום להצלחותיה. תוך כדי נהיגתה לבית הוריה שבאום אל פחם, מתוודע הקורא להתלבטות של ג'ומאנה אשר נעה בין שתי אהבות, שתי נשים שרבות על ליבה. הנסיעה צפונה וההתרחקות מהעיר הרועשת אל עבר הצפון שמקבל את פניה בשקט שלו, על שלל ריחותיו וזכרונותיו, והחזרה הזו אל המקום הראשוני, אולי שם יימצאו התשובות, נותנת לקורא תחושה שהוא שותף מלא בנסיעה הזו לאום אל פחם.

לילי ויהורם הנוסעים עם שתי בנותיהן לחופשה משפחתית אחרונה באילת מהסיפור שיטפון, הוא סיפור שקט ומלא בתוגה שעומד בסתירה אל מול השיטפון הגועש והרועש בו נתקלו בנסיעתם חזרה הביתה.

מוניר השב"ח משכם השוהה בתל אביב, הוא גיבור הסיפור מוניר, דנה והילדה. מוניר, שגורש מביתו ומשפחתו כשאלו גילו שהוא הומו. החיים התלושים שלו מקבלים תפנית כשלחייו נכנסת דנה עם בתה הקטנה. החיבור ביניהם יהיה גורלי לשלושתם ויתפרש על פני שלוש יבשות, ואם צריך לבחור את הסיפור האחד- זה הסיפור. כל הסיפורים כיווצ'צו לי את הנשמה, כל אחד בתורו. אבל זה התיישב לי בלב שלא על מנת ללכת בקרוב.

בסיפור האחרון הנושא את שם הקובץ - מאושרי והלאה, עוד סיפור אהבה יפהפה שיצר מציאות חדשה ומורכבת אשר נבנתה מתוך אובדן וכאב, המוכיח שגם אם האהבה נגמרת, היא משאירה אחריה נתיב לאלו הנשארים מאחור ומתווה להם דרך חדשה. בסופו של הסיפור הזה הבנתי בעצם את כוונת שם הספר, ואהבתי את הטריקיות שבו.

לפני כמה ימים בשיחת ספרים עם חברה אמרתי לה שמה שחסר לי בספרות המקור זה יותר דמויות להטביות, וספרות ערבית עכשווית. אבל מקומית, משלנו. והנה, פתחתי את הספר הזה וכמעט כל גיבורי הסיפורים הם להטבים וגם את הנתח הערבי קיבלתי, מה שרק יצר רעב לעוד. אבל כאלו אני רוצה. ככה. כמו זה. הילה עמית מראה לנו שאפשר גם לכתוב דמויות להטביות שהן לא קלישאתיות ובטח ובטח לא פלקטיות.

בשמחה וגאון אקח אתי בזיכרון את כל הדמויות הכל כך מלאות מהספר הזה שנכנס גבוה לרשימת ספרי המקור הטובים של 2021.

ספר משובח.”

“בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרים שמכילים עלילה אחת.

במקרה נפל עלי הספרון הנוכחי, שמכיל בתוכו שבעה סיפורים קצרים, וכל סיפור עוסק בדמות אחרת.

"מאושרי והלאה" הוא ספר ביכורים, שסיפוריו סובבים סביב של כל מה שנבדל ומנוגד לנורמה החברתית: לסביות, הומואים, עובדים זרים, ערבים ועוד.

הסיפור הראשון מתרכז בגו'מאנה-רופאה פלסטינית ולא רק פלסטינית, אלא גם לסבית. גו'מאנה נוסעת לאום אל-פחם בשל מות אביה, ומשאירה את בת זוגה היהודייה בת"א. הסיפורון הזה מגולל את הרהוריה, התלבטויותיה ואהבתה לשתי נשים.

בהמשך, הסיפורים מגוללים כאגרולים, שכל תוכן אגרול עם רכיב שונה "מטפל" במגדר אחר: הומו פלסטיני, הזוג יהורם ולילי והפעוטות, שנופשים את חופשתם האחרונה בשל מחלת הסרטן של לילי, מוניר שנאלץ לאמץ את נטלי - ילדה יהודייה שהאם דנה זנחה, חולת דמנציה, תלמידת בית ספר שמפנטזת על שכנתה הערבייה שהיא גם משויכת למשפחת פשע, אהובה כהת עור ועוד.

הסיפור שסוגר את שרשרת הסיפורים נקרא "מאושרי והלאה" ועל שמו שם הספר.

לדעתי זה הסיפור האחרון בשרשרת העושה מעט חסד, עם הסיפורים האחרים וטומן בתוכו מעט סלחנות.

בסיפוריה הדמויות הראשיות הן "הדמויות השונות" שהחברה לא חיבקה אליה, ואילו הדמויות "הסטרייטיות" הן הדמויות המשניות.

הסופרת הכניסה למשבצת הניגודים והשוני, אם חד הורית, או פלסטיני הומו. סליחה, מה כל כך נועז, או חריג בהם בתפאורה של המאה העשרים ואחת?

הספרון נגמע בזמן קצר, כתוב בשפה בהירה ורהוטה.

בשנים האחרונות הילה מתגוררת בברלין ועובדת על הדוקטורט. היא נישאה ליוליה הגרמנייה, ואם אני לא טועה לא נשמע שהיא מתגעגעת לארץ.

מיוחד, אולי? אבל עדיין הקריאה לשיקולכם.

לי יניני”