ביקורת ספרותית על ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'ימן אלירה סאיינז
הביקורת נכתבה ביום שבת, 30 בדצמבר, 2017
ע"י פַּפְּרִיקָה


"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

זה סיפור על חברוּת. הוא לא מושלם, רחוק מזה, אבל יש בו משהו שובר לב ומקסים, כי הוא אמיתי. הוא כתוב גרוע, לפעמים, אבל באף נקודה לא איבדתי אמון בקיומם של שני נערים מקסיקנים-אמריקנים עם שמות מוזרים, יושבים על קצה הברכה, רצים עם לֶגְס בפארק, מעיפים נעליים על הכביש. ארי ודנטה אמיתיים. הם לא אוסף תכונות שסופר איגד לכדי דמות; הם לא שלל מאפיינים ותחביבים אקזוטיים וטראומות ומוזרויות להדביק לגיבור המתבגר התורן. הם קיימים. יש להם ממשות מבחינתי.
ולכן אני חוזרת אליו שוב ושוב. יש משהו מנחם בפשטות שלו, בכתיבה הבוסרית, בפילוסופיה הבנאלית, ביחסי האנוש המדויקים.
(יחסי הציבור שאני עושה ל"ארי ודנטה" לא מושלמים, רחוק מזה.)

החיים קשים לפעמים. אני לא מדברת על אסונות של ממש. לא מחלה או מוות או פיגוע או תאונה או אובדן. רק... החיים עצמם. התקופות האלה שבהן את לא מסוגלת לחשוב על מחר אפילו, שלא לדבר על שבוע הבא. שאת לא מתחייבת לשום דבר כי כשאת כן, את בדרך כלל לא מקיימת. שאת מבועתת מהמחשבה על יום ועוד יום ועוד יום, על לקום מחר בבוקר, על דברים שאת צריכה לעשות - לא מטלות ענק, פרויקטים במידה שלך - אבל שום דבר לא מרגיש בטווח היכולות שלך כרגע. ואת רק רוצה להצטנף לכדור קטן מאוד, בלתי נראה, ולהניח לעולם לשכוח מקיומך. אבל את לא יכולה, וזה ילדותי ומטופש ופחדני, אז את שותה עוד כוס קפה וממשיכה הלאה בעיניים עייפות ובראש מלא רעש לבן. את עוברת יום אחרי יום מתודלקת בקפאין ובלגלוג עצמי, מציבה לעצמך כל פעם יעד הגיוני לכיבוש, מחר, רק להגיע עד מחר. ואת יודעת שיש שרשרת אינסופית של ימי מחר, וזה לא עוזר.
"ארי ודנטה" עוזר. המקצב השקט שלו. הוודאות שלו. סודות היקום.
המתיקות שלו. החוצפה שלו להיות מתוק בלי בושה, בלי להתנצל, בלי להטריח מדי את העלילה או את הפסיכולוגיה.
הדמויות שלו. דנטה. אוי, דנטה.
הנינוחות שפושטת בי כשאני שומטת אותו וצונחת על המיטה וכשאני עוצמת עיניים אני רואה ציפורים בגשם ואת ארי ודנטה על המרפסת, טנדר כרום על המדרכה, זה אקוטון, פפר, רק אקוטון.

אז "ארי ודנטה" לא מושלם. אז מה. גם אני.

_______________
הביקורת הזאת מוקדשת לנופי, אם כי היא כבר אמרה עליו הכל בעצמה.
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פַּפְּרִיקָה (לפני 4 חודשים)
תודה, מיכל, בר ורץ.
רץ (לפני 4 חודשים)
סיפור מקסים וגם הכתיבה שלך
בר (לפני 4 חודשים)
כתבת מקסים, ברגישות ובכנות
מיכל (לפני 4 חודשים)
מקסים, פשוט מקסים.
פַּפְּרִיקָה (לפני 4 חודשים)
מסמר, ולפעמים הם גם טובים... מאחלת לך שהתקופה הקשה מאוד תיגמר ויבואו יפות ממנה.
מחשבות, גם אני מחבבת אותה.
מומו, אפשר ואפשר.
אפרתי, צב, בייקר, זשל"ב - תודה רבה רבה.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 4 חודשים)
יש לך כתיבה מהפנטת.
האופה בתלתלים (לפני 4 חודשים)
פרויקטים במידה שלי :) :)
יפה, יפה.
צב השעה (לפני 4 חודשים)
מקסים כתבת.
מוּמוּ (לפני 4 חודשים)
*הבריכה, לא?
אפרתי (לפני 4 חודשים)
כתבת נפלא, כרגיל.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
יפה כתבת. החיים עצמם? החיים עצמם זו סדרה נהדרת על... החיים עצמם.
מסמר עקרב (לפני 4 חודשים)
התחברתי מאוד מאוד לפסקה האחרונה. החיים באמת קשים לפעמים. וכשהם לא קשים אז הם... קשים מאוד.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ