ספר מרגש שמגולל קשר מיוחד בין שתי נשים, שמצאו שפה משותפת עקב גורל כמעט זהה.

העלילה נעה בין שתי תקופות: פריז בעת תקופת מלחמת העולם השנייה ומאידך בוסטון העכשווית.

בחיים יש רגעים שאנחנו מחמיצים את המומנטום, אך תמיד צריכה להיות "תקווה" ולהביט על החצי כוס המלאה. אין ספק שלעיתים הגורל מתעתע בנו כדי שנוכל להתחשל לאירועים עתידיים.

אז מה יש לנו כאן?

רורי גרנט גדלה בבית אמיד עם אימא קמילה. אישה

#
אחד המשעממים שיצא לי לקרוא לאחרונה. למה לא נטשתי? הייתי בטוחה ששטראוב צוחקת עלי. שתכף היא תתעשת ותתחיל לכתוב כראוי לרעיון החביב שהיה לה. לא הייתי מתקטננת איתה, הייתי במצב רוח די סלחני, אבל הספר...
הרעיון – לא מקורי אבל חביב – על אישה שהולכת לישון בת יום פחות מארבעים ומתעוררת ביום ההולדת השש-עשררה שלה. הדבר הראשון עליו היא חושבת הוא – איך לחזור הכי מהר ליומולדת 40... זה מסביר אולי איך שטראוב פ

#
מדהים איך ערכים מסויימים משתלטים על השפה. אנחנו יודעים באיזה ביטויים מותר להשתמש ובאיזה ביטויים לא. למשל "כושי" אסור באיסור חמור (למרות שבעברית זה ממש לא כינוי גנאי) נשבעת לכם ששמעתי מישהי מכנה אתיופים בכינוי "אפריקאים-אמריקאים"... לפעמים סתם בורות שמצטרפת למכבסת מלים קשוחה ממציאה דברים ממש משעשעים. או נגיד "ערבים". בדרך כלל הדובר הנאור יתחיל להתפתל ולהגיד דברים כמו "המגזר הערבי" או "הפזורה הבד

הספר הזה נראה לי יותר מדי מוכר. גם הנושא (התמודדות עם מחלה קשה), גם הכתיבה (הרגשנית והמתאמצת להדמיע) וגם (ובעיקר) העטיפה. לא הייתי צריך לחכוך בדעתי הרבה יותר מדי זמן. תגידו לי בעצמכם, זה לא מזכיר את הספר הזה?
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=245106

דייזי היא בחורה צעירה בשלהי שנות העשרים. היא החלימה מסרטן השד, היא נשואה לסטודנט לווטרינריה (כבר קנה אותי) שנמצא על סף לימודי התואר של

את קינגסברידג' ה"עיר", בה נבנתה הקתדרלה רבת ההוד, אני מכיר עוד מהספר הראשון בסדרה עמודי תבל. ההמשכים לא עניינו אותי והנוכחי סקרן אותי. אז לקחתי אותו וזה לא פשוט לחצות 635 עמודים בעידן הטיקטוק. פולט כנראה מפנה עורף לעידן הזה וממשיך לנפק ספרים עבי-כרס.
אז שווה או לא? לא במיוחד.
העיירה בדפורד היא העיירה ממנה באה סאל. בעיירה זו גר הגביר רידיק ובנו ויל האכזר, שבשל התנהגותו נהרג בעלה של סאל והותיר אות

בילדותי היינו משתוללים בחוץ כל אחר צהריים. המון תעלולים והנאות עתירי פעולה ולכלוך ונטולי מבוגרים, אני זוכרת עד היום מהאתנחתא שבין לימודים לשינה. כל הילדים השתתפו, חוץ מהירה. לה הוקצבה שעה אחת למשחק, בתנאי שזה יהיה ליד הבית והיא לא תתלכלך. בשאר הזמן היא היתה צריכה להכין שיעורים ולהתאמן בנגינה בפסנתר. אני זוכרת ששמעתי פעם את אמא שלה מסבירה לאמא שלי כמה הירה אוהבת את הפסנתר, ואיזו פסנתרנית דגולה היא

#
אני לא מתלהבת במיוחד מריגול. יסלחו לי חובבי הפעילות השושואיסטית, זה תמיד נראה לי כמו משחק לילדים גדולים – אלה שהתבגרו בשנים אבל נשארו "חסמב"ה". משחקים משחקים, מחביאים חומרים, מרמים את כל העולם ואשתו ובעיקר את עצמם... משחק המקובל כהכרחי בין מדינות בעת המודרנית.

אבל הספרים בנושא הזה – לפחות אלה שקראתי – נכתבו על ידי סופרים סופר אינטליגנטים, שהצליחו לטוות – או לתאר - עלילות מהמורכבות שקראתי ול

#
כפר אירי קטנטן הנמצא רחוק ממרכז כלשהו. יש שם שוטר אחד האמור לטפל בכל מה שמשטרה מטפלת –הפרות סדר, הסדרת התנועה ועד פיענוח מקרה פשע. מסתבר שזה לא כל כך קשה – בזמן נתון סביר שלא יתקל ביותר ממקרה אחד הדורש את טיפולו. השוטר הוא בחור כבד-גוף, על גבול האַבֶּסֶת (מה לא ידעתם? זה המונח שהמציאה האקדמיה ללשון עברית להשמנת-יתר חולנית. תודו שהם מתעלים על עצמם בכל הקשור לשפה צורמת ובלתי שמישה...) הוא חי ועוב

גרהם נורטון, מנחה הטלוויזיה הבריטי המשעשע, עושה זאת שנית בספרו השני שמתורגם לעברית, אבל למען הדיוק הכרונולוגי מדובר בספר הביכורים שלו, ואיזה ספר מענג זה ואיזה כיף לחנוך קריירה חדשה של סופר עם ספר כזה.

דאנין היא עיירה שכוחת אל באירלנד, בה כולם מכירים את כולם ובחמש עשרה שנה האחרונות מוצב בה שוטר אחד בלבד. זהו גיבורינו, או אם תרצו ״אנטי גיבורינו״, סמל פי. ג׳יי קולינס, אדם שמנערותו סובל ממשקל עודף,