#
למרות מראהו של הספר ולמרות שעל העטיפה הקדמית מוטבע באותיות מתנוצצות "מותחן פסיכולוגי מהודק ואינטליגנטי..." הספר הזה אינו מותחן. רחוק מאד מלהיות מותחן. בהחלט לא "מותחן פסיכולוגי". זה ספר על פסיכולוגיה וניסיון לבחון את הדרישות הקשות ממי שעוסק בתחום, דרישות המופנות אליו/ה בעיקר מעצמו/ה, על ידי אימוץ התנהלות וסטנדרטים שנועדו לעשות, כך נראה, עוד דברים פרט לטיפול בבני-אדם במצוקה.
רות הרטלנד מנהלת את היחידה לטיפול (נפשי) בטראומה בבית חולים בלונדון. היא דוקטור לפסיכולוגיה, בעלת ניסיון רב שנים בתחומה, מדברת וחושבת ברהיטות בז'רגון הפסיכולוגי המקובל, מוכנה להגן על "המודל התרפויטי", שנוצר למעשה בגלל מחסור בכוח-אדם אבל הפך להצהרה נחרצת. הם מציעים לאנשים שעברו טראומה 6 מפגשים בני 50 דקות, שיעסקו בטראומה בגישה דינמית, התייחסות רבה ל"העברה" ו"העברה נגדית", להגנות, רגשות-אשם ולעבר השולט על תגובות ההווה. ואחרי 6 מפגשים? הפציינט שלא יכול להמשיך בחייו יעבור למטפל אחר, לנסות ליצור קשר חדש עם מישהו אחר בגישה (אולי) אחרת. היחידה אינה ממשיכה עם הפציינט, הוא צריך לאסוף את השברים ולהתקדם.
רות היא גם אדם עם רקע קשה בילדותה ועם בעל ותאומים, בן ובת, כאשר הרצון להיות "אם טובה דיה" מתנפץ דווקא על רקע אהבה חסרת-גבולות לבנה, שמשאירה את שאר המשפחה מחוץ למעגל. רות מומחית בהכחשה, באי-לקיחת אחריות לרגשותיה ובדחיית צרכים שאינם מספקים את תפישת-עולמה.
הז'רגון הפסיכולוגי בספר אותנטי ואמין וממקם את הסופרת בתחום המקצועי. מסתבר שתומס היתה פסיכולוגית קלינית שנים רבות ועובדת היום כיועצת ארגונית של שירותי בריאות הנפש (תהרגו אותי אם אני מבינה איך היא יכולה לעשות את המעבר בין שני התפקידים). הספר כתוב היטב ומצביע, למעשה, על הפער הקיים בין ציפיות הציבור מהעוסקים בתחום (ציפיות לא-מציאותיות שרבים מהמטפלים מעודדים...) לבין המציאות האמיתית בה פסיכולוג/ית הוא גם אדם טוב ורע, עם חיים פרטיים, דילמות לפתור, ולא תמיד יכול לשבת באולימפוס ולהציע למטופל התנהגות יודעת-כל ופרשנות לפי הספר. ובעיקר, שהניסיון להתחמק בעזרת גישות מקובלות במקצוע, מקשר אנושי ישיר הוא לא רק נואל, אלא עלול לגרום נזקים משמעותיים.
הספר כתוב (ומתורגם) מצויין. אודה שהז'רגון הפסיכולוגי ומה שמאחוריו די עיצבן אותי, מה שאומר שהספר הצליח להעלות את הדילמות שלו באופן מוצלח. הוא גרם לי לחשוב דווקא משום שהיה מאד מציאותי ולא הלך רחוק עם הסיפור ועם הפתרונות. והמסקנה? אנחנו קודם כל בני אדם. לוקחים מה שאפשר, נותנים מה שנשאר.

















