ביקורת ספרותית על סוסים איטיים - בית סלאו #1 מאת מיק הרון
ספר טוב

---

#
אני לא מתלהבת במיוחד מריגול. יסלחו לי חובבי הפעילות השושואיסטית, זה תמיד נראה לי כמו משחק לילדים גדולים – אלה שהתבגרו בשנים אבל נשארו "חסמב"ה". משחקים משחקים, מחביאים חומרים, מרמים את כל העולם ואשתו ובעיקר את עצמם... משחק המקובל כהכרחי בין מדינות בעת המודרנית.

אבל הספרים בנושא הזה – לפחות אלה שקראתי – נכתבו על ידי סופרים סופר אינטליגנטים, שהצליחו לטוות – או לתאר - עלילות מהמורכבות שקראתי ולהפוך על פניו את הסיפור כמה פעמים. גרהם גרין הנפלא, סומרסט מוהם הציני, ג'ון לה קארה הידען ואפילו איאן מקיואן הרבגוני כתבו סיפורים מרתקים על ריגול ועל העוסקים בו. והכי חשוב – מה שהיה הכי מעניין בסיפור היה תיאור המערכות פנים-ארגוניות של שירותי הביון. בעברית – המצב "בבית" היה מותח יותר מכל סאגת הגבורה לכאורה מול היריבים.

אם הבחנתם שכל הסופרים שהבאתי כדוגמה הם – או היו – בריטים, זה לא מקרה. איכשהו בריטניה שיכללה את מוסד הריגול, גם אם לא המציאה אותו. פיתחה יחידות מיוחדות שיעקבו אחרי מי שצריך לעקוב אחריו, שיטעו את מי שצריך להטעות אותו, והיחידות האלה בדרך כלל היו די הומוגניות – אנשים פחות או יותר מאותה סביבה חברתית ששפתם מובנת היטב לעמיתיהם, בדיוק כמו בספרה של אטקינסון "המתמללת".

הספר הזה עוסק ביחידה של שירות הביון המאכלסת את הנפל של השירות. אלה אנשים שעשו שגיאה פטאלית כלשהי והוסטו למסילה צדדית, שהיא התחנה לפני בית החרושת לדבק. העלובים האלה שהועסקו בעבודות משפילות ומשעממות תחת פיקודו (בערך) של מפקד דוחה וגס רוח, מצאו את עצמם בלימבו שאינו מוביל לשום מקום: לא יכולים להתפטר (אולי תוסר הגזירה בדרך פלאית) לא רוצים להמשיך אבל מוכרחים.

גם הסיפור הזה – כמו אלה שמניתי קודם – היה מעניין דווקא מהזווית הפנימית, לאו דווקא הקטסטרופה שתעלה בחיי אדם – לרוב בלתי מעורב וחף מכל פשע – אותה הם צריכים לפתור. טבע האדם אותו מציג הרון במלוא תפארתו מעניין יותר מכל הנסיונות למצוא את הפושעים לפני שיקרה אסון. הרון מדבר רהוטות בשפת האירונייה, השנינות היא טבעו השני ואולי הראשון. חלק מהתיאורים מערבבים בין המחריד למצחיק. זו טכניקה שאני אוהבת ורק סופרים מעטים מעזים להשתמש בה. אי אפשר לומר שהספר "מצחיק". הוא יותר מדי מציאותי לשם כך. הוא מותח למדי לקראת הסוף. בו הקורא(ת) מוצאת את עצמה מזדהה עם הדמות הכי דוחה שם. הרון הצליח לא לבייש את הסופרים המכובדים אליהם הוא משוייך, ואולי אפילו גורם להם להתגאות בו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סוסים איטיים - בית סלאו #1