“# מדהים איך ערכים מסויימים משתלטים על השפה. אנחנו יודעים באיזה ביטויים מותר להשתמש ובאיזה ביטויים לא. למשל "כושי" אסור באיסור חמור (למרות שבעברית זה ממש לא כינוי גנאי) נשבעת לכם ששמעתי מישהי מכנה אתיופים בכינוי "אפריקאים-אמריקאים"... לפעמים סתם בורות שמצטרפת למכבסת מלים קשוחה ממציאה דברים ממש משעשעים. או נגיד "ערבים". בדרך כלל הדובר הנאור יתחיל להתפתל ולהגיד דברים כמו "המגזר הערבי" או "הפזורה הבד”

“*לקוח מתוך הבלוג האישי שלי קוראת-נמרצת* עד עכשיו, הכל היה כל כך מהנה ומתוק. ואז, הגיע המתוק, והמאכזב מכולם. אוקי: לכל מי שעדיין לא קרא את הספר, שני דברים עיקריים יש לי להגיד. אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי לא כדאי שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה, כי אני מתכוונת לספר פה קצת ספויילרים. בנוסף, אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי כן כדאי שתקראו את הפוסט הזה - כדי לחסוך לעצמכם את האכזבה ממנו. מה”

“הכירו את וילודין. נערה שמנה, ולא סתם שמנה, אלא נערה שמנה שגרה בעיירה קטנה שבה כל התושבים מכירים אחד את השני. אמא שלה היתה פעם מלכת היופי המקומית, וכעת היא עובדת כאחות בבית אבות וגם מנהלת את התחרות השנתית של מלכת היופי של העיירה. וילו וחברתה הטובה אלן עובדות בחנויות בעיר, וילו במסעדה ואלן בחנות בגדים. וילו מחוזרת על ידי בו, תלמיד מתיכון אחר בעיר, והיא מתקשה לספר לאלן על הקשר ביניהם משום שהיא סב”

“כן, כן. אז כולנו יודעים שמשקל ומידה הם רק מספרים. הם לא ממש מגדירים אותנו, הם לא עושים אותנו... בלה, בלה, בלה. אנחנו יודעים. נכון. ועדיין רובינו (ואני ביניהם,מודה) נמצאים על הרכבת הלא נכונה הדוהרת לה בנתיבי האשליה והתעתוע, העושה דרכה בינות לרשתות החברתיות הגדושות בתמונות של אנשים מושלמים החיים חיים מושלמים, מבלים במקומות אקזוטים ומושלמים, ואף על פי כן לא ממש מרוצים, והמרדף אחר השלמות שנדמה שהולכת”

“# מדהים איך ערכים מסויימים משתלטים על השפה. אנחנו יודעים באיזה ביטויים מותר להשתמש ובאיזה ביטויים לא. למשל "כושי" אסור באיסור חמור (למרות שבעברית זה ממש לא כינוי גנאי) נשבעת לכם ששמעתי מישהי מכנה אתיופים בכינוי "אפריקאים-אמריקאים"... לפעמים סתם בורות שמצטרפת למכבסת מלים קשוחה ממציאה דברים ממש משעשעים. או נגיד "ערבים". בדרך כלל הדובר הנאור יתחיל להתפתל ולהגיד דברים כמו "המגזר הערבי" או "הפזורה הבד”

“*לקוח מתוך הבלוג האישי שלי קוראת-נמרצת* עד עכשיו, הכל היה כל כך מהנה ומתוק. ואז, הגיע המתוק, והמאכזב מכולם. אוקי: לכל מי שעדיין לא קרא את הספר, שני דברים עיקריים יש לי להגיד. אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי לא כדאי שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה, כי אני מתכוונת לספר פה קצת ספויילרים. בנוסף, אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי כן כדאי שתקראו את הפוסט הזה - כדי לחסוך לעצמכם את האכזבה ממנו. מה”

“הכירו את וילודין. נערה שמנה, ולא סתם שמנה, אלא נערה שמנה שגרה בעיירה קטנה שבה כל התושבים מכירים אחד את השני. אמא שלה היתה פעם מלכת היופי המקומית, וכעת היא עובדת כאחות בבית אבות וגם מנהלת את התחרות השנתית של מלכת היופי של העיירה. וילו וחברתה הטובה אלן עובדות בחנויות בעיר, וילו במסעדה ואלן בחנות בגדים. וילו מחוזרת על ידי בו, תלמיד מתיכון אחר בעיר, והיא מתקשה לספר לאלן על הקשר ביניהם משום שהיא סב”

“כן, כן. אז כולנו יודעים שמשקל ומידה הם רק מספרים. הם לא ממש מגדירים אותנו, הם לא עושים אותנו... בלה, בלה, בלה. אנחנו יודעים. נכון. ועדיין רובינו (ואני ביניהם,מודה) נמצאים על הרכבת הלא נכונה הדוהרת לה בנתיבי האשליה והתעתוע, העושה דרכה בינות לרשתות החברתיות הגדושות בתמונות של אנשים מושלמים החיים חיים מושלמים, מבלים במקומות אקזוטים ומושלמים, ואף על פי כן לא ממש מרוצים, והמרדף אחר השלמות שנדמה שהולכת”