אנחנו קוראים לה "שפת-אם" ורובנו מכירים אותה בדרך, שלעולם לא נוכל להכיר שפות אחרות, גם אם נלמד אותן על בוריין ונכיר היטב את יסודותיהן. אנחנו מבינים אותה באופן אינטואיטיבי ואינטימי, מבינים משמעות שמעבר למשמעות המילונית של כל מלה וצירוף מלים. אנחנו יכולים להתבדח בה בדרך שזר לא יבין. עבורנו "שפת-אם" מצליחה להעביר גם מונחים שאין להם תרגום מילולי כמו תחושות ומחוות.

האנה שוברט שייכת למיעוט המסוגל ללמו

יום הפלישה עוסק בפלישה לנורמנדי, כשהבריטים והאמריקאים, בסיוע עוד כמה, החליטו על מהלך משנה משחק במלחמת העולם השניה והבאת המלחמה לסיום, כמו גם הצלת אירופה משיני הנאצים.
באוקטובר-נובמבר 1942 ניגפו הנאצים באל-עלמיין במצרים ובפברואר עד יולי 1943 הובסו הנאצים בסטלינגרד. אלא ששני קרבות חשובים אלה לא הביאו לסיום המלחמה ולא עצרו מאת הנאצים. היה צורך בחזית נוספת מול הנאצים, פרט לחזית שכבר היתה מול הרוסים.

לכולנו יש שוטר קטן בראש. קול פנימי שאומר לנו מה ראוי, צריך ונכון לעשות. פעמים רבות זהו קולם של הורינו, קול שהפנמנו בילדותנו ומלווה אותנו כל חיינו. גם להאנה שוברט, מתרגמת ספרות מוערכת מיפנית לאנגלית, יש קול כזה. זהו קולה של אימה הגרמניה, הנוקשה והקפדנית אשר חינכה אותה ללימוד יסודי של שפות, עבודה קשה, מסירות ובלי יותר מדי תלונות ופינוקים. האנה הפימה היטב את המסר והפכה למעין העתק של אימה. אשת עבודה א

אני לא יודעת כמה שמתם לב, אבל אני די קמצנית בדירוג חמישה כוכבים לספר. כדי לקבל חמישה כוכבים לא מספיק שהספר יהיה טוב ויהיה נעים לקרוא אותו. זה ארבעה כוכבים. בשביל חמישה כוכבים צריך שיהיה בספר מבחינתי ערך מוסף וחומר למחשבה. והיום איננו כלה. קדמת עדן. המלחמה בסלמנדרות. הקפות ביער. ועוד: מלבד הכלב. ילדת פלא. זה שמחכה. במופלא ממני. קרע. טאק לנצח. האחים לב ארי. אגס תפוח וקינמון. המתרגמת.

אל הספר הגעת

"המתרגמת" הוא קודם כל רומן של שפה ושל מסע אישי דרך השפה, ועל איך שהיא מגדירה אותנו על היחס בינה לבין הזהות שלנו ועל האופן שהיא משרתת ומקשרת אותנו עם העולם החיצון. נגיד שהלשון היא בעצם הזרוע המבצעת של התרבות שלנו, של החינוך שלנו, של בית הגידול המשפחתי האישי שלנו, ועוד כהנה וכהנה...

יוצא מכך שהאנה שוברט- גיבורת הספר הזה היא בעצם רק שחקנית המשנה. על פניו היא הכוכבת הראשית –המתרגמת- שמסביבה נעים ל

בשיגרת היומיום אני לכודה כמו כולם במירוץ העכברים של תקופתנו. רשימה אינסופיות של מטלות מתגלגלת בראשי, יותר מטלות מתווספות מאשר נמחקות ממנה. החיים נדמים לי לפעמים כמטלה סיזיפית ארוכה ובלתי אפשרית, מפלצת בלתי מסופקת שבולעת אותי. מטלות היומיום מבעיתות אותי. להעיר בבוקר, למדוד סוכר, להזריק, לשקול, לארגן לבית הספר, לדאוג לקניות, נקיון, כביסה, מתנדבים לטיול בית הספר, מתנדבים לתהלוכת שבועות בבית הספר, תור

ראשית לטובת גילוי נאות, איני אוהב יפנים ואיני חסיד גדול של התרבות המנוכרת הזו. יתכן שאני סתם אתנוצנטרי ואולי זה בגלל שיפני רצח את אחי, איני יודע. שבץ מוח הוא גם משהו שנוא עלי בהחלט. העובדה שקריש דם קטן אחד במקום הלא נכון יכול לשלול מאתנו רבות מהאיכויות האישיות שלנו, מפחיד אותי ברמות. "המתרגמת" נוגע בשתי הנקודות שציינתי ולמרות האמור לעיל , ה"המתרגמת" הוא ספר טוב. המשמעות של שפה והאפשרות לתקשר בעזר

מי מאיתנו לא עמד נפעם מול תמונה יפה, או פסל מרשים ומורכב במוזאון או בתוך כנסייה, אשר בה ציורי קיר ופסלים לרוב.
אך האם גם שאלנו את עצמנו אי פעם כיצד נשתמרו כל יצירות האומנות באירופה לאורך שתי המלחמות, ובעיקר במלחמה האחרונה, שבה הפציצו (לפעמים) ללא הבחנה כנסיות ומבנים מיוחדים, והאם כל יצירות האומנות שרדו וניצלו או אולי נבזזו ע"י הנאצים, בפיקודו של בן הבליעל הגדול מכולם – היטלר.
ובכן, התשובה די מור

את הספר מצאתי במבצע בצומת ספרים בתחנה המרכזית בירושלים. 20 שקל על ספר.
הסיפור מגולל את סיפורו של ג'וליאן ג'סופ צייר בן 78 שמחליט להשאיר מחברת ובו כל בן אדם רושם על האמת שלו, המחברת נשארת בבית קפה מקומי. וכך אנחנו זוכים להכיר את מוניקה,אזרד, ריילי ועוד שאר הדמויות. מוניקה בת 37 רווקה מנהלת בית הקפה, אישה חרוצה ומאוד מיואשת מחייה שלא מצאה אהבה היא פוגשת באזרד בחור בן גילה בחור מכור לסמים, יש בינהם