1
מאחורי קווי האויב


ג'ורג' לֵיין התייחס לחייו כפי שמהמר מקצועי מתייחס למשחק פוקר: עניין שמחייב עצבי ברזל, קורט אומץ לב ונכונות להפסיד הכול.


התמכרותו לסכנה הניעה אותו להצטרף לקומנדו. היא גם הובילה אותו להתנדב למשימה חשאית ומסוכנת שקיבלה את שם הצופן "מבצע מברשת זפת 10". בשבוע השני של מאי 1944 הוא היה אמור להסתנן לצרפת הכבושה בידי הנאצים כשהוא מנצל את החשֵכה כדי לחתור אל החוף בסירת גומי שחורה. משימתו הייתה לבדוק מוקש מסוג חדש שהגרמנים, על פי המידע המודיעיני, החלו לטמון לאורך חופי נורמנדי.


ליין ניחן במראה של אדם שמבקש להיראות כמו הרפתקן בריטי טיפוסי. מקטורן הטוויד שלו לא היה מראה חריג באחוזות הציד הגדולות של סקוטלנד, ופסוקת קפדנית חילקה לשניים את שערו המשוח בשעווה בסגנון קרי גרנט הצעיר. אבל כאן הסתיים הדמיון. מבטו היה צונן יותר מכפי ששחקן כלשהו היה מסוגל להציג, והתלוותה לו הבעה נוקשה של תכליתיות. לימים סיפר ליין את סיפורי הגבורה שלו במבטא צלול כבדולח, כה צלול עד שכמעט נשמע מזויף. הייתה לכך סיבה טובה. למעשה הוא היה הונגרי — שמו האמיתי היה דיוּרי לאניי — ושנותיו המעצבות עברו עליו כחבר נבחרת פולו המים של הונגריה.


הוא צץ בבריטניה כמעט עשר שנים קודם לכן, ועם פרוץ המלחמה התנדב למשמר הגרֶנדירים. גינוניו הנוכריים, והרקע המרכז אירופי שממנו בא הניעו את פקידי משרד הפנים לשלוח לו צו גירוש, ורק בזכות פעולה מהירה של מכרים רמי־דרג בוטל הצו.


"אנגלי גמור מבחינת המראה והמנטליות" — כך קבע בתוקף המנטור שלו, אלברט ביילי, דיקן קפלת סנט ג'ורג' בטירת וינדזור, שהוסיף כי ליין ניחן ב"כישרון להסתדר עם אנשים".7 וטוב שכך, שכן בשבועות שקדמו ליום הנחיתה הוא נזקק לכל טיפה מאותו כישרון.


היחס הקלוקל שקיבל מפקידי הווייטהול עלול היה להמאיס עליו את האידיאלים של בעלות הברית, אך בפועל דווקא דרבן את רוחו העיקשת. בשנת 1943 הוא התגייס ליחידה-X (X-Troop), יחידת קומנדו שבה שירתו אזרחים זרים שארצותיהם נכבשו בידי הנאצים.


ביחידה רב־לשונית זו הוא קיבל זהות בדויה וסיפור רקע מומצא והותר לו לאמץ שם חדש. הוא בחר להיקרא סמית, שם המעיד על אנגליות לא פחות מספל תה. "אל תהיה אידיוט," הגיב לכך מפקד היחידה בריאן הילטון־ג'ונס, "אתה אפילו לא מסוגל לבטא את השם הזה כמו שצריך."8 זאת הייתה אמירה לא הוגנת — האנגלית של לאניי הייתה כמעט מושלמת מדי — אבל הילטון־ג'ונס לא יכול להרשות לעצמו סיכונים מיותרים. הוא הורה לו להתפשר על השם לֵיין (נוסח אנגלי של השם לאניי) ולהציג את עצמו כוולשי, כדי להסביר מעידות אקראיות בדיבורו המלאכותי המהוקצע.


בשבוע השני של מאי 1944 קיבל ליין תדריך מפורט של משימתו. הילטון־ג'ונס סיפר לו כי במהלך הפצצה של חיל האוויר המלכותי התגלה מוקש גרמני מסוג חדש. מטוס ספּיטפַייר הטיל במקרה פצצה למים הרדודים באחד מחופי צפון צרפת וחולל שורה של התפוצצויות מרהיבות. למרבה המזל נקלטו ההתפוצצויות במצלמת המטוס, ולכן יכלו מדענים בריטים לבחון אותן. הם חששו שהנאצים הצליחו לפתח "מוקש מסוג חדש",9 שעשוי להתפוצץ ברצף לאורך רצועת חוף שלמה. הסרט היה מגורען מכדי לחשוף את מנגנון הפעולה של המוקש, אך היה ברור שנשק כזה עלול להיות איום פוטנציאלי הרה אסון על תוכנית הנחיתה של בעלות הברית.


הילטון־ג'ונס ידע שיש דרך אחת בלבד לגלות פרטים רבים יותר — לשלוח אדם לחוף. לשם כך הוא החל לתכנן מבצע נועז של פריצה, שיצריך תחבולנות, אומץ לב ומנה גדושה במיוחד של העזה.


וזאת הייתה התוכנית: ליין ועוד שלושה חיילי קומנדו יחצו את התעלה בספינת טורפדו. בקרבת החוף הם יעברו לסירת גומי קטנה ויחתרו בה אל החוף. שניים מהם יישארו לשמור על הסירה, ואילו שני האחרים יסיירו לאורך החוף, יצלמו את המוקש במצלמת אינפרה־אדום, ולבסוף יבצעו נסיגה מהירה. אם הכול יתנהל כשורה, הם יספיקו לחזור לאנגליה עד ארוחת הבוקר.


אבל הייתה גם האפשרות שלא הכול יתנהל כשורה. במקרה כזה היו צפויות תוצאות עגומות ביותר. "פקודת הקומנדו" של היטלר הורתה שכל חייל קומנדו שייתפס יוצא להורג. האפשרות הזאת הייתה קשה דיה, אך היה ידוע שלפני ההוצאה להורג עונו חיילי קומנדו שנפלו בשבי בידי הגסטפו, שאנשיו חיפשו כל בדל מידע על המועד והמקום שבו אמורים לנחות חיילי בעלות הברית.


רוב בני האדם היו שוקלים בכובד ראש את תשובתם אילו התבקשו להשתתף במשימה קטלנית שכזאת, אבל ליין נתן להילטון־ג'ונס את אותה תשובה חד־משמעית שנתן לו כאשר נשאל לראשונה אם ירצה להצטרף לקומנדו: "בטח שכן!"10


***


מבצע מברשת זפת 10 נועד לצאת לדרך ב-17 במאי, כשמולד הירח הבטיח חשֵכה כמעט גמורה. ליין בחר פַּלָּס בשם רוי ווּלדרידג' שיעזור לו לצלם את המוקשים, ומשימת השמירה על סירת הגומי הוטלה על שני חיילים, סמל בּלאף ורב"ט קינג. כל הארבעה היו עשויים ללא חת ומאומנים היטב. כל הארבעה היו סמוכים ובטוחים בהצלחת המבצע.


המשימה החלה ברגל ימין. האנשים חצו את התעלה בספינת טורפדו וסמוך לחוף עברו לסירת גומי שחורה. הם חתרו אל החוף ונחתו עליו בשעה 01:40 בלי להתגלות. הטבע עמד לצידם. יריעות של גשם ניתכו מן השמיים ורוח סערה פתאומית ריססה את החוף בנתזים קפואים. מבחינת הזקיפים הגרמנים שסיירו לאורך החוף הראות הייתה קרובה לאפס.


הפעולה המשיכה כמתוכנן. בלאף וקינג נשארו לשמור על סירת הגומי וליין זחל עם וולדרידג' בחול הרטוב. הם גילו את המוקשים שהונחו זה לא מכבר כמה מאות מטרים בהמשך החוף, וליין שלף את מצלמת האינפרה־אדום שלו. אבל ברגע שצילם את התמונה הראשונה, בקע מן המצלמה הבזק חד. התגובה הייתה מיידית. "נשמעה צעקה חדה בגרמנית וכעבור כעשר שניות הדהדה צווחה, שנשמעה כאילו מישהו נדקר."11 עד מהרה נשמעו שלוש יריות.


זה היה אות הפתיחה למפגן זיקוקים מרשים. הגרמנים הפעילו שני סוגי נורים שהאירו את כל רצועת החוף, ומאחר שלא יכלו לקבוע היכן מסתתרים הפולשים, פתחו בירי פראי אל תוך הגשם השוטף.


ליין וולדרידג' התחפרו עמוק ככל יכולתם בתוך החול בניסיון לחמוק מן הקליעים, ואף על פי כן נותרו חשופים ללא רחם ולכודים בקרב אש אכזרי. שני סיורי אויב פתחו באש, ועד מהרה התברר שהם יורים זה על זה. "אילו רק הרגשנו קצת יותר בטוחים," ציין ליין לאחר מעשה, "ייתכן שהיינו צוחקים."12


רק לקראת שלוש בלילה חדלה האש ופנסי הגרמנים כובו. סמל בלאף ורב"ט קינג היו משוכנעים שליין וולדרידג' נהרגו, אך השאירו את סירת הגומי לחבריהם והתכוננו לצאת לשחייה ארוכה ומתישה אל ספינת הטורפדו שהמתינה להם. הם הגיעו אליה, ספוגי מים ורועדים מקור, והוחזרו לאנגליה. ואכן, הם הגיעו לשם בזמן לארוחת הבוקר.


***


לג'ורג' ליין ולרוי וולדרידג' ציפתה ארוחת בוקר מפנקת פחות. הם אותתו בפנסיהם ללב ים בתקווה למשוך את תשומת ליבם של אנשי ספינת הטורפדו, ואחר כך שיגרו נור אדום מתמשך. שום תגובה לא התקבלה. הם זחלו על גחונם לאורך החוף בלי לדעת מה לעשות ואז נתקלו בסירת הגומי הקטנה. ליין בדק מה השעה. נותרה שעה אחת עד עלות השחר, פרק זמן קצר מאוד לבריחה, והרוח שצלפה במי האוקיינוס האטלנטי הקימה גלים הולכים וגבוהים. זה לא היה מזג אוויר אידיאלי לחציית התעלה בסירת גומי שגודלה כגיגית.


"רעדנו בבגדינו הרטובים וניסינו לעודד את עצמנו בשיחה על האפשרות שמטוס קָטָלינה אמפיבי יישלח למצוא אותנו ולקחת אותנו הביתה." וולדרידג' הציץ בשעונו והעיר באירוניה שהיום היה אמור לצאת לירח דבש. המצב האבסורדי הצחיק את ליין. "והבחור המסכן נמצא איתי כאן בסירה עלובה."


שעה לפני עלות השחר ספגו התקוות למטוס אמפיבי מהלומה כבדה. בעוד עיר החוף קאיה־סיר־מֶר מתפוגגת במרחק הבחין ליין בים בנקודה זעירה, שהלכה וגדלה מרגע לרגע. הייתה זאת סירת מנוע גרמנית, שהתקרבה אליהם במהירות. הוא וולדרידג' השליכו לים מייד את הציוד המפליל ביותר שהיה ברשותם, לרבות המצלמה, אך לא את האקדחים והתחמושת. ליין רקם תוכנית פעולה נועזת: "לפרוץ דרך ביריות, להתגבר על הצוות ולחטוף את הסירה."13 אך כשרודפיהם הגרמנים החלו לחוג סביב סירתם, התחוור לליין שסיכוייהם אפסו. "נוכחנו שארבעה או חמישה מקלעי שמַייסֶר מאיימים מכוונים אלינו." שניהם השליכו את אקדחיהם לים ו"בתנועה תיאטרלית למדי הרמנו ידיים".14


לאחר שהשניים נעצרו פנתה הסירה לקאיה־סיר־מֶר ושטה אליה בשיוט זגזגי זהיר. ליין בלע את רוקו. רק אז התחוור לו כי במנוסתם הם חתרו בסירת הגומי בלב ליבו של שדה מוקשים עצום. "היה לנו מזל בל ייאמן שלא התפוצצנו לרסיסים."


השניים חששו לחייהם. מייד בעלותם ליבשה הם הופרדו זה מזה ונדחפו למרתף חסר חלונות, "לח וקר מאוד." בגדיו של ליין היו ספוגי מים ושיניו נקשו מקור. הוא היה גם רעב מאוד, שכן הוא לא אכל דבר מאז היציאה מאנגליה.


כעבור זמן לא רב בא לבקרו קצין גסטפו. "ברור לך שנצטרך לירות בך," אמר לו, "כי אין ספק שאתה חבלן ויש לנו הוראות ברורות לירות בכל חבלן ובכל איש קומנדו." ליין ציין בקור רוח שממש לא כדאי להרוג אותו. הקצין הביט בו בזעף ושאל: "מה עשיתם שם?"


עוד בהיותם בים חתכו ליין וולדרידג' את תגי הקומנדו והצנחנים ממדיהם, שכן היה ברור שתגים כאלה יגרמו להוצאתם להורג. הם גם סיכמו על סיפור שיסביר מדוע נמצאו במקום שנמצאו. אלא שאמצעי הזהירות הללו התגלו כחסרי תועלת. החוקר הגרמני בדק את מעילו של ליין ואמר לו שהוא "רואה בבירור איפה היו התגים". ליין חש רעד ראשון של פחד. "הם ידעו שאנחנו שייכים לקומנדו."


החקירה קיבלה תפנית שלילית יותר כשאיש הגסטפו דרש מליין לספר לו על תוכניות הנחיתה של בעלות הברית — הגרמנים ידעו שהנחיתה קרובה מאוד. "הם לא הפסיקו לאיים עליי ואני לא הפסקתי לומר: 'מצטער, אני לא יכול לספר לך שום דבר חשוב כי אני לא יודע שום דבר חשוב.'"15 לא נתנו לו לאכול ולשתות — זה היה המחיר על שתיקתו — והחקירה נעשתה אגרסיבית יותר ויותר. רק לקראת ערב חדלו השאלות. שניהם נכלאו בתאים נפרדים והכינו את עצמם לקראת לילה ללא שינה.


ליין עבר אימונים בלוחמה פסיכולוגית והצליח לשמור על תחושת תכלית ברורה. היה ברור לו שהוא וולדרידג' חייבים להימלט. הוא גישש אפוא בעלטה הגמורה ששררה בתא עד שגילה שצינור הארובה מוצמד לקיר באמצעות חוט תיל. הוא שחרר את החוט, יישר אותו והחדירו למנעול התא. אחרי רגע נשמע קליק והדלת נפתחה. לא בכדי זכו חיילי הקומנדו במוניטין של חיילי עילית.


גם בפרוזדור עמדה עלטה גמורה. ליין גישש את דרכו לאורך הקירות עד שנתקל בזקיף גרמני ששכב על הרצפה. "אני במקומך הייתי חוזר אחורה," נבח השומר. "מעבר לפינה יש שומר נוסף."16 ניסיון הבריחה הסתיים כמעט בטרם החל.


ליין ידע תמיד לשמור על קור רוח תחת לחץ, אבל אפילו הוא נתקף פחד לא מוכר כאשר דלת תאו נפתחה עם שחר ורופא בחלוק לבן נכנס. "חשבתי לי: אלוהים, מה יקרה עכשיו?" עיניו כוסו, וכך גם עיניו של וולדרידג', וידי שניהם נקשרו מאחורי גבם. הם הוכנסו למכונית והוסעו במהירות גבוהה. ליין שאל לאן הם נוסעים. לא הייתה תשובה.


"כשהייתי זרוק לי שם על המושב, תפסתי שקשרו לי את העיניים חזק כל כך, שאני יכול לראות מתחת לבד, דרך הסדקים שמשני צידי גשר האף."17 שלא כמו האנגלים, הגרמנים לא סילקו את תמרורי הדרכים, וליין הצליח לראות בחטף את שמות הכפרים שלידם עברו. "זמן קצר לפני שעצרנו ראיתי שלט ועליו כתוב: לָה פֶּטיט רוֹש־גיוֹן."18


הוא הניח שהגיע לסוף הדרך, שכאן יגררו אותו מן המכונית ויירו בו.


***


המכונית הצבאית הגרמנית נכנסה לדרך פרטית ומייד עצרה. דלתותיה נפתחו ואחד הזקיפים הסיר את כיסוי העיניים של לֵיין. הוא הרים את עיניו ופלבל באי־אמון. "אלוהים אדירים!" לחש. "איזה מקום מוזר! תראה מה זה!"19


לפניו ניצבה טירה מרשימה - סדרת ביצורים פיאודלית שהוסבה בתקופת הנאורות של המאה ה-18 לארמון תענוגות. במרומי ההר נראה הדונז'ון — המגדל המרכזי של הטירה המקורית מימי הביניים — וסביבו תומכות ושרידים של חומת אשנבים. שאטו דה לה רוש־גיון הייתה נחלת אבותיה של שושלת לָה רוֹשפוּקוֹ, שבניה שכנו כאן לבטח ברוב פאר והדר מאז ימיו של מלך השמש לואי ה-14. למטה מהדונז'ון היה בית אחוזה מאוחר יותר, שהחזית הבנויה אבן חול שנוספה לו כעבור זמן מיתנה במידה רבה את המראה הקסרקטיני של המקום, אך גדרות התיל ובונקרי הבטון העידו כאלף עדים כי המקום הפך שוב למתקן צבאי.


שוביהם לא הניחו להם להתפעל מהמראה. ליין וולדרידג' הובלו לאולם כניסה ומשם לשני חדרים נפרדים. ליין היה בטוח לרגע שהבוקר הזה לא יוכל להיות ביזארי יותר, אלא שאז הופיע שומר ובידו ספל תה מהביל.


החדר שהוא הוחזק בו לא היה נעול. ליין סובב אפוא את ידית הדלת והציץ החוצה. "היה שם הכלב הכי מפחיד" — מגזע אלזסי — "שראיתי מעודי." הכלב נהם, והשומר משך בשרשרתו. "וחשבתי לי: מוטב להישאר במקומי."20


לא היה לו מושג מדוע הביאו אותו הגרמנים לכאן. אבל העניין הזה עמד להשתנות בתוך זמן קצר. "אחרי זמן־מה נכנס לחדר קצין אלגנטי מאוד ולתדהמתי לחץ את ידי." הקצין דיבר אנגלית במבטא חד כסכין. "מה המצב באנגליה?" שאל. "תמיד יפה שם כל כך בעונה הזאת, הלא כן?"21 ליין הרגיש כמו אליס בארץ הפלאות שהעולם שנקלעה לתוכו נעשה מוזר יותר ויותר. צביטת רעב עזה השיבה אותו למציאות: הוא אמר לקצין שלא אכל זה כמעט ארבעים ושמונה שעות. הגרמני השמיע שפע של התנצלויות והורה מייד להביא לו אוכל: כריכי עוף טריים וקפה. "פשוט נפלא," חשב ליין בליבו. מצב רוחו השתפר מרגע לרגע.


בעוד הוא סועד את ליבו, פנה אליו הקצין ואמר: "אתה יודע שאתה עומד לפגוש מישהו חשוב מאוד?"


ליין משך בכתפיו. שום דבר כבר לא הפתיע אותו במקום הזה.


"אני חייב לקבל את הבטחתך," המשיך הגרמני, "שתתנהג בצורה מכובדת."


ליין שטף את הקצין בנזיפות. "אני במקרה קצין וג'נטלמן," אמר לו, "ואני לא יודע להתנהג בשום דרך אחרת." אלא שאז הוא עצר, שכן סקרנותו גברה עליו, ושאל: "אבל את מי אני אמור לפגוש?"


הקצין הזדקף והשיב: "אתה עומד לפגוש את הוד מעלתו פלדמרשל רומל."


ליין היה המום. רומל ה-Wüstenfuchs - "שועל המדבר" - היה אחד מעמודי התווך של הרייך השלישי; הגנרל הבלתי מנוצח לכאורה שזכה בשורת ניצחונות בצפון אפריקה עד שנתקל ביריב מר בדמות הגנרל מונטגומרי. הוא הובס בחולות המדבר הלוהטים, אך לא איבד את הערצת חייליו וזכה מידי הפיהרר עצמו לעיטור הכבוד הגבוה ביותר, צלב האבירים עם עלי אלון, חרבות ויהלומים. היו שהתלחשו כי ימיו הטובים כבר מאחוריו, ואף על פי כן הוא קיבל לידיו את הפיקוד על קבוצת ארמיות B שהגנו על קו החוף הצפוני של צרפת. טירת רוש־גיון הייתה המפקדה המבצעית שלו.


"לעונג לי," אמר ליין לקצין, "כי אצלנו בצבא הבריטי מעריצים אותו מאוד."22 וכך אכן היה: התנהלותו בזמן הלחימה בצפון אפריקה הקנתה לו מוניטין של לוחם הוגן ואבירי.


ליין התרגש כל כך לקראת הפגישה עם רומל, ששכח כליל את פחדו מפני הוצאתו להורג. סקרן אותו לפגוש פנים אל פנים את האיש שמשימתו הייתה להבטיח את כישלונה של פלישת בעלות הברית לצרפת.


הקצין הציע לליין לנקות את עצמו לאחר שיסיים את הכריכים. אף שליין היה הראשון להודות שהוא "מטונף למדי", הוא הופתע כשקיבל פצירה והתבקש לסלק את הלכלוך מציפורניו. כשהושלם הטיפול בציפורניים, הוא הובל במסדרונות הטירה אל הספרייה. כאן הייתה אמורה להתקיים פגישתו עם פלדמרשל רומל.


הפאר שהקיף אותו בדרכו התיק את נשימתו. שושלת רושפוקו חייתה בתוך בועה נוצצת של שפע, עם הון שנצבר (או נשדד) במשך מאות שנים בידי שורה ארוכה של רוזנים ודוכסים קודרים. שטיחי קיר רקומים התחרו על תשומת הלב עם גביעי ניצחון ממסעות ציד, וציורי דיוקן של אדונים נכבדים נשקפו מקירות "אולם האבות". גם פניו השמנמנות של הדוכס פרנסואה דה לה רושפוקו — בעל האמרות הנודע — הציצו אל האורחים מבעד לשכבות לכה רבות שכהו מעשן השנים.


ליין הוכנס אל חדר הספרייה. מבטו נמשך מייד אל הדמות שישבה מאחורי שולחן כתיבה בקצה החדר. היה זה פלדמרשל רומל, בעל עיני הקרח וגומת הסנטר העמוקה. על פניו עמדה ארשת אופיינית של קוצר רוח.


ליין שמע בעבר כי רומל אוהב להטיל אימה על אורחיו ולאלץ אותם "ללכת לכל אורכו של החדר" — מעין עינוי פסיכולוגי קטן שנועד להעצים את מעמדו ולהקטין את מעמד האורח. אך היום הוא "קם מייד, ניגש אליי, החווה בידו לעבר שולחן עגול שניצב בפינת החדר ואמר Setzen Sie sich — נא לשבת". ליין ידע גרמנית על בוריה, אך העמיד פנים שאינו יודע את השפה: כך יהיה לו זמן רב יותר לתכנן את התשובות לשאלות שבוודאי יישאל.


כמה קצינים הצטרפו אליהם, בהם הגנרל הנס־גיאורג פון טֶמפֶּלהוֹף, ראש המפקדה של קבוצת הארמיות B, וסרן הלמוט לַנג, שלישו האישי של רומל. הכול תפסו את מקומותיהם ורומל פנה אל ליין. "אם כן, אתה שייך לגנגסטרים מהקומנדו?"


ליין המתין לתרגום השאלה לאנגלית, ואז העלה על פניו הבעה של מורת רוח. "אמור בבקשה להוד מעלתו שאני לא מבין מה זאת אומרת הגנגסטרים מהקומנדו. גנגסטרים הם גנגסטרים, אבל לוחמי הקומנדו הם החיילים הכי טובים בעולם."23


דומה שהתשובה מצאה חן בעיני רומל, כי חיוך קצרצר עלה על שפתיו. "אתה אולי לא גנגסטר," אמר, "אבל כבר היו לנו כמה חוויות קשות שקשורות לקומנדו."


זה היה נכון בהחלט. בחודשים האחרונים ביצעו חבריו של ליין ביחידה X שורה של פשיטות פגע־וברח על קו החוף של צרפת. אבל ליין לא התכוון כמובן להודות בכך. הוא אמר שהוא מתקשה להאמין למשמע אוזניו.


"אתה מבין שנתפסת בנסיבות מוזרות ביותר?" המשיך רומל.


ליין ברר את מילותיו בקפידה. "הנסיבות לא היו מוזרות כלל וכלל לדעתי," אמר. "הייתי אומר שזה היה מקרה אומלל של חוסר מזל."24


"אתה יודע שאתה נמצא במצב חמור ביותר." קביעה עובדתית גלויה זו לוותה במבט חודר: רומל האשים אותו בפעילות חבלנית. ליין שקל זאת לרגע ואז הרהיב עוז ואמר: "אילו היה הפלדמרשל חושב שאני מחבל," אמר, "הוא לא היה מזמין אותי לכאן."


אפילו רומל הופתע מהתשובה המחוצפת הזאת. "אם כן, אתה חושב שזו הייתה הזמנה?"


"כמובן, כן, ולכבוד גדול הוא לי. אני שמח מאוד להיות כאן."


ליין שיחק בקלפים שבידו בהפקרות חסרת מעצורים, מתוך מודעות ברורה (כפי שציין זאת הדיקן של וינדזור) לכישרונו המיוחד להסתדר עם אנשים. הוא ידע שהוא בחצי הדרך לניצחון כשחיוך רחב עלה על פני השועל של רומל. הקרח נשבר, והשיחה חדלה להיות חקירה ועלתה על פסים של התלוצצות.


"מה שלום ידידי מונטגומרי?"


"לצערי אני לא מכיר אותו," אמר ליין. "אבל הוא מתכנן פלישה, כך שתראה אותו בקרוב." הוא הוסיף שאין לו ידיעות על מונגטומרי הרבה יותר מכפי שנכתב ב'טיימס', ובדרך אגב סיפר לרומל שזהו עיתון מצוין. "אני חושב שאתה חייב לקרוא אותו."


המשחק מצא חן בעיני רומל. "אני קורא אותו," אמר, "אני מקבל אותו מליסבון."


"נו, אז אתה יודע שהוא מתכנן פלישה, והם יגיעו הנה בקרוב מאוד ויילחמו בך."


"אם כך, זו תהיה הפעם הראשונה שהאנגלים יילחמו קצת," ציין רומל בלעג.


"סליחה!" תבע ליין את עלבונם של האנגלים. "ומה קרה באל־עלמיין?"


"שם לא האנגלים נלחמו," אמר רומל. "האנגלים תמיד נותנים לאחרים להילחם בשבילם. הקנדים, האוסטרלים, הניו זילנדים, הדרום אפריקאים."25


ליין, יהודי הונגרי שלחם למען הבריטים, התקשה לשמור על פנים חתומות.


עד מהרה שב רומל לנושא הנחיתות של בעלות הברית, ושאל את ליין היכן לדעתו ינחתו החיילים. ליין השיב שהוא קצין זוטר בלבד, ואינו שותף סוד לתוכניות הפלישה. "אם זה היה תלוי בי," אמר, "אני מניח שהייתי בוחר בקטע הכי צר של התעלה."26 רומל נד בראשו, ואז השמיע רעיון שהפתיע את ליין. "הטרגדיה הגדולה היא שהבריטים והגרמנים נלחמים אלה באלה, במקום שנשלב כוחות ונילחם נגד האויב האמיתי, שהוא הרוסים."


ליין הגיב בביקורת על היחס של גרמניה הנאצית כלפי היהודים. "היחס שלכם מעורר בנו חלחלה."


"אה, טוב," אמר רומל. "לאנשים יש דעות שונות בשאלה הזאת. אי אפשר לדבר על זה."


השתררה שתיקה ממושכת וליין שיער שהחקירה הגיעה לסיומה. הוא היה נחוש בדעתו להאריך אותה, מפני שהייתה מרתקת בעיניו. "נהניתי שם כל כך," סיפר לימים, "עד ששאלתי את המתורגמן אם, אחרי שהפלדמרשל שאל אותי כל כך הרבה שאלות, מותר גם לי לשאול אותו כמה שאלות משלי."


רומל השתאה נוכח החוצפה שבדבריו, ובכל זאת הנהן בראשו.


"זה מה שאני רוצה לדעת," אמר ליין. "כבשתם את צרפת. איך הצרפתים מגיבים לכיבוש?"27


השאלה הזאת נתנה את האות למה שליין עתיד לימים לתאר כ"הרצאה נפלאה מאין כמוה" על צבא הכיבוש, שבה הסביר רומל בדקדקנות רבה איך גרמניה הנחילה לצרפת הנהגה וסדר. "העם הצרפתי," קבע, "מעולם לא היה מרוצה ומאורגן כפי שהוא היום."28


"אלוהים אדירים!" קרא ליין. "הייתי שמח לראות את זה במו עיניי!"


"תוכל לראות את זה בעצמך," אמר רומל, "כשתיסע דרך צרפת."


ליין צחק בלגלוג. "כשאני נוסע עם החבר'ה שלך, הם תמיד קושרים לי את העיניים ומצמידים לי את הידיים מאחורי הגב." רומל פנה עתה אל שלישו האישי לַנג ושאל אם אמצעי הזהירות הללו אכן הכרחיים.


לנג הנהן. "כן, בהחלט," אמר. "האנשים האלה מסוכנים מאוד."29


המילים המאיימות האלה בישרו את קץ הריאיון. הפגישה הסתיימה. ליין נהג בנימוס לכל אורך השיחה ועתה הודה לפלדמרשל על זמנו. הוא קיווה שהוצאתו להורג תתעכב, אך ברגע שהוא הוצא משם נקשרו עיניו שוב, והוא וולדרידג' הוסעו במהירות אל מפקדת הגסטפו בפריז.


הם הגיעו למפקדה בשעת ערב מוקדמת. "נבהלתי עד מוות כשהבנתי איפה אני נמצא," הודה ליין, והוסיף שחרדתו גברה לשמע צרחותיהם של האסירים המעונים. אך חקירתו בגסטפו התנהלה כה בעצלתיים, עד שבהכרח הוא שאל את עצמו אם רומל לא "התערב למעננו ומנע את הוצאתנו להורג".30 הוא לא נורה ולא עונה, אלא נשלח למחנה השבויים Oflag 9/AH במרכז גרמניה.


***


בזמן שג'ורג' ליין ורוי וולדרידג' הוסעו לפריז, שב רומל אל השולחן הרנסנסי המשובץ בעץ שלו — אותו שולחן שעליו נחתם ב-1685 הביטול של צו נאנט31 — והחל לכתוב מכתב לאשתו האהובה, לוסי־מריה. הוא סיפר לה על השיחה המיוחדת במינה שהייתה לו עם "קצין בריטי נבון",32 שקסמו האישי ועוז רוחו הצילו את חייו.


הקרובים לרומל לא הופתעו מיחסו הנדיב של הפלדמרשל כלפי אסיריו. "הוא דגל בקוד אבירות שנעשה זר לימינו," כך סבר ראש המטה שלו הנס שפַּיידֶל, שהוסיף גם כי "רבים ראו [בהתנהגות של רומל] סימן לחולשה".33 אך זו הייתה גם הפגנת כוח אישית. מבחינת רומל, הצלת צווארו של ג'ורג' ליין הייתה התרסה ישירה כלפי פקודת הקומנדו של היטלר.


במכתביו היומיומיים אל לוסי־מריה גילה רומל לאשתו את כל הרכילות על החיים בלה רוש־גיון. "Meine liebste Lu," היה פותח תמיד את מכתביו, ואז מספר על כלביו האהובים טרֶף ואֶבּוֹ, על מסעות הציד אחר חזירי־בר עם הדוכס המזדהה עם הנאצים ועל כך שהאביב טרם הגיע לעמק הנהר אוּאז.


"עדיין קר," כתב באותו ערב של חודש מאי, "וסוף־סוף יורד גשם. הבריטים יצטרכו להתאזר בסבלנות עוד זמן־מה."34 לא היה לו מושג מתי עתידים חיילי בעלות הברית לבוא, והחקירה של ליין לא הוסיפה לו דבר, אבל הייתה לו הרגשה שהוא יודע היכן הם ינחתו. הוא חלק על טענתו של ליין שהנחיתה תתבצע בפה דה קאלה. סוללות התותחים וההגנה החופית בקאפּ גרי נֶה היו אדירות כל כך, שכל ניסיון נחיתה שם היה מסתיים בטבח. "הם לא יבואו משם, זה בטוח,"35 אמר לעיתונאי לוץ קוֹך.


הוא היה בטוח יותר ויותר שהם ינחתו בנורמדי, על חופי קלוודוס, שם היו דיונות החול אזור נחיתה מושלם הן לחיילי רגלים והן לתותחים. בסיור ברצועת החוף הארוכה של סן־לורן־סיר־מֶר פנה רומל אל הקצין הממונה, רב־סרן ורנר פּלוּסקַט, ואמר: "פלוסקט, לדעתי כאן בדיוק ינחתו בעלות הברית. זה בדיוק סוג המקום שהן עשויות לבחור. כך הן עשו גם באיטליה."36


כמו בתחושות בטן רבות בעברו הצבאי, רומל היה עתיד להיות צודק גם כאן. בעלות הברית אכן בחרו בחוף הזה כאחד מחמשת חופי הנחיתה המיועדים. שם הקוד של החוף הזה היה אומהה.