מי מאיתנו לא עמד נפעם מול תמונה יפה, או פסל מרשים ומורכב במוזאון או בתוך כנסייה, אשר בה ציורי קיר ופסלים לרוב.
אך האם גם שאלנו את עצמנו אי פעם כיצד נשתמרו כל יצירות האומנות באירופה לאורך שתי המלחמות, ובעיקר במלחמה האחרונה, שבה הפציצו (לפעמים) ללא הבחנה כנסיות ומבנים מיוחדים, והאם כל יצירות האומנות שרדו וניצלו או אולי נבזזו ע"י הנאצים, בפיקודו של בן הבליעל הגדול מכולם – היטלר.
ובכן, התשובה די מורכבת, וחלק ניכר מההנאה שחווים אנו כיום הינה בזכות מספר אנשים מצומצם, כעשרה משוגעים לדבר, שהקימו יחידה שמנתה כשישים איש, שתוכניתה הייתה להיצמד לצבא בעלות הברית בהתקדמותה בשטח, במטרה למנוע הרס כנסיות ולהציל יצירות אומנות מפורסמות מפני השחתה. אנשי היחידה, שהוקמה בשנת 1943 כונו "אנשי המונומנטים", והספר, שעוסק בפועלם אינו מנתק עצמו מהאירועים באותן השנים בהן פעלה היחידה, אלא משבץ אירועים היסטוריים רבים שליוו אותה ובהם פעלו.

המשימה, כפי שמובן לכולנו, לא הייתה קלה כלל ועיקר, לא ללוחמים שצריכים להתקדם ולהשאיר מבנים שאין איש יודע אם מסתתרים בו נאצים שיזנבו בצבא המתקדם, ולא ליחידת השימור, שתפקידה הוא למנוע את הפצצת המבנים ולשמרם - לעיתים ע"י הקפתם בסרט (לבן) והדבקת דפים שבהם נכתב: "שטח מחוץ לתחום".

הכל החל בשנת 1938, השנה שבה החליט הפיהרר על הקמת מוזאון מפואר לאומנות בעיר לינץ שבאוסטריה - העיר שבה קבורים הוריו.
המטרה הייתה להפוך עיר זו למרכז תרבות עולמי ובה, כך קיווה היטלר, ירכז את כל "אוצרותיה של גרמניה" הנמצאים ברחבי אירופה משנת 1500, ובנוסף, על הדרך, גם יצירות שאינן נחשבות לגרמניות... רעיון שקיבל חיזוק משמעותי בעקבות ביקורו ברומא ובפירנצה, אצל בן בריתו - מוסוליני.
עד שנת 1938 סיירו מומחי אומנות גרמנים ברחבי אירופה ורשמו בצורה מסודרת ומדויקת היכן נמצאות יצירות האומנות, בעיקר בצרפת, בלגיה והולנד.
הראשונים להישדד היו, כמובן, אוצרות היהודים ואחריהם - יצירות שנמצאו בכנסיות ובמוזאונים.
חלק ניכר מהיצירות המוכרות לנו כמו: "האסטרונום" ו"ישו והנואפת" של וֶרמֶר, פסל "המדונה" של מיכלאנג'לו, "נוף עם השומרוני הטוב" של רמברנדט, "גבירה עם סמור" של דה וינצ'י, דיוקן איש צעיר" של רפאל ועוד אלפים שנגנבו ומצאו את דרכם בדרך לגרמניה - שם נמצאו בבתי נאצים בכירים או שהוסתרו במכרות מלח באוסטריה. הערכות עדכניות מדברות על כ- 16,000 יצירות אומנות ובהן יצירות של פיקאסו, רנואר, שאגאל, מאטיס ועוד רבים אחרים.
אולם ה-יצירה החשובה ביותר שגנבו הנאצים היתה, ללא ספק יצירתו המקסימה של הצייר הפלמי ואן אייק – "המזבח של גֵנט", או בשמו הנוסף - "הערצת שֶה האלוהים".

בנוסף לתפקיד הראשון של יחידת המונומנטים (להציל מבנים ויצירות מופת מהשמדה ונזק) היה לה תפקיד נוסף בזמן המלחמה ולאחריה - לגלות להיכן נלקחו היצירות הגנובות ולנסות להחזירן לבעליהן החוקיים. מאות אלפי יצירות לא נמצאו, ורבים מאד הושמדו במהלך המלחמה.

אגב, גרינג שהיה ממונה על הביזה הגדולה, טען לאחר המלחמה שאת הציור "ישו והנואפת" הוא קנה מוואן מייחרן.
מייחרן, שהיה הזייפן הגדול ביותר בהיסטוריה של ציורי ורמר, הואשם בגנבה ומכירת הציור המקורי לאויב. בבית המשפט הוא טען שמכר לגרינג תמונה מזויפת שהוא צייר – והוא אכן הראה, באולם בית המשפט, את יכולתו לצייר העתק מדויק של הציור המקורי...

וכך סיכם את פעילות היחידה אחד ממקימיה ואולי הבולט שבהם – ג'יימס רורימר: "התחלה טובה, נכונות – ואפילו להיטות – להשקיע בעבודה יותר מכפי שדורש התפקיד, יכולת לשחק משחק הוגן וזיהוי הזדמנויות לפני בואן ועם בואן. במילים אחרות, חשוב למצוא נתיב ולנווט אותו."
סיום כה מדויק לתפקיד שמילאו "אנשי המונומנטים", שלצערנו, הישגיהם יוצאי הדופן בשימור על אוצרותיה ותרבותה של האנושות, די נשכחו.
ותודה ענקית לטוביה מבריסל שהמליץ, ובזכותו קראתי.
*מאד נהניתי.

מי מאיתנו לא עמד נפעם מול תמונה יפה, או פסל מרשים ומורכב במוזאון או בתוך כנסייה, אשר בה ציורי קיר ופסלים לרוב.
אך האם גם שאלנו את עצמנו אי פעם כיצד נשתמרו כל יצירות האומנות באירופה לאורך שתי המלחמות, ובעיקר במלחמה האחרונה, שבה הפציצו (לפעמים) ללא הבחנה כנסיות ומבנים מיוחדים, והאם כל יצירות האומנות שרדו וניצלו או אולי נבזזו ע"י הנאצים, בפיקודו של בן הבליעל הגדול מכולם – היטלר.
ובכן, התשובה די מורכבת, וחלק ניכר מההנאה שחווים אנו כיום הינה בזכות מספר אנשים מצומצם, כעשרה משוגעים לדבר, שהקימו יחידה שמנתה כשישים איש, שתוכניתה הייתה להיצמד לצבא בעלות הברית בהתקדמותה בשטח, במטרה למנוע הרס כנסיות ולהציל יצירות אומנות מפורסמות מפני השחתה. אנשי היחידה, שהוקמה בשנת 1943 כונו "אנשי המונומנטים", והספר, שעוסק בפועלם אינו מנתק עצמו מהאירועים באותן השנים בהן פעלה היחידה, אלא משבץ אירועים היסטוריים רבים שליוו אותה ובהם פעלו.

המשימה, כפי שמובן לכולנו, לא הייתה קלה כלל ועיקר, לא ללוחמים שצריכים להתקדם ולהשאיר מבנים שאין איש יודע אם מסתתרים בו נאצים שיזנבו בצבא המתקדם, ולא ליחידת השימור, שתפקידה הוא למנוע את הפצצת המבנים ולשמרם - לעיתים ע"י הקפתם בסרט (לבן) והדבקת דפים שבהם נכתב: "שטח מחוץ לתחום".

הכל החל בשנת 1938, השנה שבה החליט הפיהרר על הקמת מוזאון מפואר לאומנות בעיר לינץ שבאוסטריה - העיר שבה קבורים הוריו.
המטרה הייתה להפוך עיר זו למרכז תרבות עולמי ובה, כך קיווה היטלר, ירכז את כל "אוצרותיה של גרמניה" הנמצאים ברחבי אירופה משנת 1500, ובנוסף, על הדרך, גם יצירות שאינן נחשבות לגרמניות... רעיון שקיבל חיזוק משמעותי בעקבות ביקורו ברומא ובפירנצה, אצל בן בריתו - מוסוליני.
עד שנת 1938 סיירו מומחי אומנות גרמנים ברחבי אירופה ורשמו בצורה מסודרת ומדויקת היכן נמצאות יצירות האומנות, בעיקר בצרפת, בלגיה והולנד.
הראשונים להישדד היו, כמובן, אוצרות היהודים ואחריהם - יצירות שנמצאו בכנסיות ובמוזאונים.
חלק ניכר מהיצירות המוכרות לנו כמו: "האסטרונום" ו"ישו והנואפת" של וֶרמֶר, פסל "המדונה" של מיכלאנג'לו, "נוף עם השומרוני הטוב" של רמברנדט, "גבירה עם סמור" של דה וינצ'י, דיוקן איש צעיר" של רפאל ועוד אלפים שנגנבו ומצאו את דרכם בדרך לגרמניה - שם נמצאו בבתי נאצים בכירים או שהוסתרו במכרות מלח באוסטריה. הערכות עדכניות מדברות על כ- 16,000 יצירות אומנות ובהן יצירות של פיקאסו, רנואר, שאגאל, מאטיס ועוד רבים אחרים.
אולם ה-יצירה החשובה ביותר שגנבו הנאצים היתה, ללא ספק יצירתו המקסימה של הצייר הפלמי ואן אייק – "המזבח של גֵנט", או בשמו הנוסף - "הערצת שֶה האלוהים".

בנוסף לתפקיד הראשון של יחידת המונומנטים (להציל מבנים ויצירות מופת מהשמדה ונזק) היה לה תפקיד נוסף בזמן המלחמה ולאחריה - לגלות להיכן נלקחו היצירות הגנובות ולנסות להחזירן לבעליהן החוקיים. מאות אלפי יצירות לא נמצאו, ורבים מאד הושמדו במהלך המלחמה.

אגב, גרינג שהיה ממונה על הביזה הגדולה, טען לאחר המלחמה שאת הציור "ישו והנואפת" הוא קנה מוואן מייחרן.
מייחרן, שהיה הזייפן הגדול ביותר בהיסטוריה של ציורי ורמר, הואשם בגנבה ומכירת הציור המקורי לאויב. בבית המשפט הוא טען שמכר לגרינג תמונה מזויפת שהוא צייר – והוא אכן הראה, באולם בית המשפט, את יכולתו לצייר העתק מדויק של הציור המקורי...

וכך סיכם את פעילות היחידה אחד ממקימיה ואולי הבולט שבהם – ג'יימס רורימר: "התחלה טובה, נכונות – ואפילו להיטות – להשקיע בעבודה יותר מכפי שדורש התפקיד, יכולת לשחק משחק הוגן וזיהוי הזדמנויות לפני בואן ועם בואן. במילים אחרות, חשוב למצוא נתיב ולנווט אותו."
סיום כה מדויק לתפקיד שמילאו "אנשי המונומנטים", שלצערנו, הישגיהם יוצאי הדופן בשימור על אוצרותיה ותרבותה של האנושות, די נשכחו.
ותודה ענקית לטוביה מבריסל שהמליץ, ובזכותו קראתי.
*מאד נהניתי.