מכיוון שהעיסוק בספורט על בסיס קבוע הוא דבר בו אני חוטא מרבית חיי, מצאתי עצמי מזדהה עם מחשבות, תחושות, רגשות וכמובן קשיים הנחווים תוך כדי הפעילות העצימה, שמשתף הרקומי לאורכו של הספר.

תחושת הריק – אירוע מוכר כל כך כאשר מבצעים פעילות אירובית הנמשכת לאורך זמן, בכל מקצועות הטריאתלון ולא רק בריצה. זה נכון גם לגבי רכיבה על אופניים ושחיה. אלא שזה משתנה. לעיתים נוצר בדיוק ההיפך, ואת המוח פוקדות מחשבות ה

אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצא

על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה, הרוקי?
אני עדיין שואלת את עצמי את אותה השאלה שהובילה אותי לפתוח אותו לראשונה, בסקרנות הגובלת בתשוקה כמעט אירוטית. קראתי בחטף את גב הספר, "יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ." שני התחומים האהובים עלי בעולם כולו כרוכים יחד ב185 עמודים. ליבי הלם בהתרגשות, ומיד חטפתי אותו ורצנו יחד למיטה. איני יודעת אם הייתה זו חרדת ביצוע או

אני מנסה להבין מה גרם לי להתגעגע, ולבסוף לקנות את הספר, שנה אחרי שסיימתי לקרא אותו. התחלתי לקרא את הספר בחנות של צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, בזמן המתנה לסרט בקולנוע לב.המשכתי בהמתנה לסרט הבא, וסיימתי, כששאלתי מחברה לקבוצת הרכיבה באופני כביש, את הספר. לכאורה ספר קליל.
כששבתי וקראתי בו,נדמה היה לי כי , מצאתי את התשובה: הספר מחזק אותי בזמן ריצות של 10 ק"מ, לעיתים גורם לי לחייך ביני לבין עצמי בזמן הרי

לפני זמן לא רב, ראיתי סרט תיעודי על הרוקי מורקמי רץ המרתון, הוא נראה בו גומע מרחקים לאורכו של כביש אספלט שהבליט את בדידותו ואת סגנון ריצתו שהיה בו שילוב של הרמוניה ועוצמה. סברתי שמי שרץ יפה ונחוש והוא גם סופר מצליח לבטח יודע לומר מספר דברים מעניינים וחכמים על ריצה ועליו כרץ. ולכן כשראיתי את ספרו רכשתי אותו מיד ללא כל התלבטות למרות המחיר המלא ועל אף העובדה שקודם לכן לא קראתי ספרים של מרקומי, מה שמא

דייט קסום שנמשך לתוך הלילה ואחריו אימון בוקר מסכם לפני טריאתלון תל אביב (שיהיה שבוע הבא) מצאו אותי יושב אחרי 4 שעות ומחזיר נשימה אחרי נשימה על ספסל באחד ממרכזי השייט על החוף, מסביבי ההמולה של קיאקים סאפים מפרשיות שנכנסות ויוצאות, ורק אני מודע לעוצמת החוויה של ה- 12 שעות האחרונות שהחזירה אותי לציטוט מתוך ספרו הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"

כבר כמה שנים מונח הספר במדף מעל ראשי

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה?
אני בדר״כ לא מדבר בכלל כי אני עסוק בלזכור איך לנשום. מורקאמי, בניגוד אליי, בכושר מעולה. הוא רץ כבר שנים טובות, כל יום, וגם כשהוא מפספס יום אחד - זה קורה, רק אם הוא ממש חולה
אני תמיד מקנא באנשים האלה, ״שנדבקו בחיידק הריצה/ שחיה/ שקר כלשהו ״, שבאמת נהנים לעשות ספורט. יש מקום מיוחד בחיים שלהם לפעילות גופנית שעושה רק טוב לגוף ולמצב הרוח. אני עדיין לא מצאתי את שלי,

יש לי חיבה לאנשים שרצים. אני לא יודע אם זה מוצדק אבל אני נותן להם קרדיט על אף שאיני מכיר אותם.
זה מה שגרם לי לשים את היד על הספר מלכתחילה,ולא הנחתי אותו אפילו פעם אחת עד שסיימתי.
מורקמי כותב על הריצה שלו ( ועד דברים מסביב) פשוט בצורה אובייקטיבית. הוא יודע להציג טוב את הקשיים ושאלות שהוא מתמודד איתם, לצד היתרונות והאיכויות הרבות שהריצה נותנת לו, עד כמה היא מארגנת אצלו את יכולות הריכוז וההתמדה.גור

מה כבר יכול לקרות בחיים של אחד ששני היצורים היחידים שהוא פוגש בחיים שלו זה החתול שלו שהשם שלו זה חמילקרת והעוזרת בית שלו שהיא כבר בגיל מתקדם והיא מנהלת לו את החיים ככה שהוא חצי פוחד ממנה? אבל בחיים יש הפתעות ככה שגם אחד שאוסף בספרים עתיקים והמקצוע שלו זה לחקור אותם יכול פתאם למצוא את עצמו מתעניין באנשים רגילים ובדברים רגילים כמו איזה ילדה שההורים שלה הלכו ושמו אותה בפנימיה או איזה אחת שהבעל שלה מס