ביקורת ספרותית על פשעו של סילבסטר בונאר - ספריה לעם #215 מאת אנטול פראנס (פרנס)
ספר טוב

---

מה כבר יכול לקרות בחיים של אחד ששני היצורים היחידים שהוא פוגש בחיים שלו זה החתול שלו שהשם שלו זה חמילקרת והעוזרת בית שלו שהיא כבר בגיל מתקדם והיא מנהלת לו את החיים ככה שהוא חצי פוחד ממנה? אבל בחיים יש הפתעות ככה שגם אחד שאוסף בספרים עתיקים והמקצוע שלו זה לחקור אותם יכול פתאם למצוא את עצמו מתעניין באנשים רגילים ובדברים רגילים כמו איזה ילדה שההורים שלה הלכו ושמו אותה בפנימיה או איזה אחת שהבעל שלה מסתובב בכל העולם בשביל שימצא בשביל האוסף שלו מכסים של קופסאות גפרורים. 

זה לא ספר שיושב מתאבל על מה שהפסיד בחיים שלו. בספר הזה אתה רואה שכתב אותו אחד שיש לו נפש רומנטית והוא רק רואה את הצד הבלי התולעים של הבונבוניירה אבל לא בגלל שהוא לא יכול לראות גם שיש תולעים. הוא רואה את זה אבל לא אכפת לו יעני הוא שם על הבמה את האנשים הפשוטים והדברים הפשוטים והוא יודע איך מספרים את זה בעדינות ועם חיוך יעני עושה ככה שהחיוך נשאר לא רק בספר שהוא עובר גם אצלך ונשאר על הפרצוף שלך. 

אני אתמול הלכתי בקופת חולים שרצו לעשות לי ביופסיה חדשה למה שהבדיקות שעשיתי יצאו לא מי יודע מה. אני הבאתי להם את הדיסק של הבדיקה והיו צריכים להעביר את זה למחשבים שלהם. איך שהרופאה נכנסת לעשות לי את הביופסיה היא אומרת שהיא לא רואה את התוצאות מהמחשב. הזאת שהיתה צריכה להעביר את הדיסק לא עשתה את זה כמו שצריך והלכה הביתה שלה. רק היא יודעת לעשות את זה אז בסוף שלחו אותי הביתה שלי שאני יבוא ביום אחר. ומה שקרה אולי בגלל שהספר הזה בא לי בראש זה שלא התעצבנתי בכלל. הפוך. הייתי מבסוט ואמרתי להם לא נורא ויהיה בסדר כאילו הם צריכים שאני יעודד אותם ולא הפוך. אבל ככה הספר וזה בא לך בחיים שאתה מסתכל על הכל בטוב ורואה גם מה שמצחיק בחיים שלך. 

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על פשעו של סילבסטר בונאר - ספריה לעם #215