מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילתה ג'ניפר טגה היה מעורר פלצות. הסוד מתגלה כשג'ניפר מגלה ספר העוסק באמה בספריה הציבורית ולגמרי במקרה, אותה אם שמסרה אותה לאומנה ולא לקחה אותה בחזרה. דרך האם, והספר, מגלה גנ'יפר שהיא למעשה נכדתו של אמוׂן גֶת, מפקד מחנה פלאשוב בפולין. מי שראה את הסרט רשימת שינדלר זוכר בוודאי את סצינת המפקד היושב על המרפ

****


לא שאם הייתי בוגד באשתי הייתי מספר על זה ב"סימניה", אבל אם יש משהו שהספר הזה יצר אצלי, חוץ מסוג של "יאללה שייגמר כבר", זו המחשבה הטורדנית של איך בכלל אנשים נכנסים לתוך ההבל המתקתק מנשוא הזה של רומן בהיחבא באינטרנט. באינטרנט, אני מדגיש. לא המים הגנובים באמת של חילופי נוזלים במלונות יוקרה במהלך נסיעות כיסוי מסתוריות לפריז. את זה (גם אם לא עשיתי בעצמי, תודה לאל), אני יכול להבין. מה שלא ברור

אינני מרבה בכתיבת ביקורות.
ראשית, כפי שכתוב "השמר לך מעשות ביקורות הרבה" וגם "סייג לחוכמה שתיקה" וחוץ מזה אני עצלן.

בדרך כלל אני מבקר ספרים נידחים, שאולי יתמזל מזלם ואיזה קורא רחמן יושיט להם יד לפני שישקעו בתהום האפלה שבעיבורה של צומת ספרים. אני אוהב ספרים שכמעט איש אינו קורא, ולמען האמת הם אינם מגיעים כלל לצומת, הם נעצרים בחריקת בלמים אי שם בתחילת השביל ולא מגיעים לארץ המובטחת.
מה לעשות? אנ

קשה להאמין שאפשר לכתוב חיים שלמים, ילדות, נערות, התבגרות וזיקנה, בנובלה קצרה שיכולה להיקרא באיבחה אחת של שעת לילה מאוחרת, וזה ירגיש כל כך מדויק, כל כך נוגע וכל כך שלם. שעת לילה שמעוררת גם מחשבות נוגות. מה יספרו עלינו? בכמה עמודים נוכל לדחוס את סיפור חיינו שלנו…?

הספר הדקיק הזה, מספר את סיפורו של אדם, אנדריאס אֵגֶר שמו, שנולד, כנראה ב-1898 ונפטר בעשור השמיני של המאה ה-20. אדם שהגורל לא שפר עליו

1945-1938 התקופה בה המבט של העולם המערבי מופנה אל הקרבות והטלטלות באירופה של מלחמת העולם השנייה. מביט אותו העולם אל הזוועות ושותק. או לא מביט מתוך בחירה.
באותן השנים בדיוק, המזרח הרחוק רועש במלחמה משל עצמו, מלחמת סין-יפן. והעולם המערבי לא רואה (את המחנות, ההתאכזרות, הזוועות) לא מביט או לא יודע.
מלחמת סין-יפן. כיאה למלחמה היא הרסנית ואכזרית, תקופה רעה.
סיפור הזוועה שלפנינו מתאר את ההתעללות שחוו

אדם נולד,
חי את חייו לטוב ולרע,
ולבסוף מת, נאסף אל אבותיו.
כפי שכולנו יודעים: הדבר היחיד הוודאי בחיים אלה הם החיים והמוות. אדם חי את חייו ויודע שבפרק זמן מסוים תגיע אחירתו והוא יעצום עיניו לעד.

כמה יכול להכיל ספר בן 128 עמודים? מסתבר שהרבה מאוד. עולם שלם שחושף את תוכנו העשיר לקורא. מעין שורשים המצמחים להם תחת האדמה, פושטים לכל עבר ומרמזים על עומק בל ישוער העתיד להגיע.
הגודל מתעתע ועד מהרה

#
היה לו מקדם עניין עבורי – הסופר הוא גרמני הכותב על גרמניה של 1992 – הזמן בו מתרחש הסיפור – ו-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כשהאמריקאים נמצאים צעד לפני ניצחון. הבנתי שהוא סוג של מותחן עם סוג של כתיבה היסטורית – ולקחתי.

למרות ההתחלה המבטיחה – מין כתיבה קלילה שאינה לוקחת את עצמה ברצינות – הבנתי מהר מאד שהספר יצטרף לערמה הגובהת של ספרים מניפולטיביים שתכליתם לשכנע את הקורא שיש עומק בריק הגדול.

שתיקה רועמת – לתת מילים למה שאי אפשר
בסוף השבוע קראתי את ספרו של יאן קוסטין וגנר, הסופר הגרמני-הפיני המצליח "השתיקה", לא קראתי את ספרו הקודם שהתפרסם בארץ "ירח קפוא" ואני בהחלט מתכוונת להשיג אותו.
שם הספר מרמז לשתיקתו המתמשכת של אחד מגיבורי הספר, אבל יש בו גם רמז לסגנון ולכתיבה. ההתרחשויות בספר הן פנימיות, מהורהרות, נדמה שלא הרבה קורה מעל פני השטח, אבל הרבה קורה בפנים בתוך נפשן של הדמויות ובדמיו

אפשר לחלק ספרי מתח לשני סוגים עיקריים: האחד מתאר אדם שעיסוקו העיקרי הוא פתרון בעיות פשע. זה יכול להיות שוטר, בלש פרטי, עיתונאי או סתם אדם שמתעסק איכשהו בתחום הפשע. לסוג הזה יש איפיון נוסף: הבלש מתחרה בדרך כלל עם אחרים בתחומו ומקדים את המתחרים. הסוג השני מתאר אדם פרטי שקורה לו משהו קשה והוא מנסה איכשהו לפתור את התעלומה, כדי להציל את עצמו או מישהו יקר לו. האיפיון הנוסף של הסוג הזה הוא הזדהות יותר גב