הספר הזה, 524 עמודים, הוא לא רק עבה, הוא גם בפורמט גדול יותר מהרגיל. לו זו היתה הסיבה היחידה לכבדותו, ניחא. אלא שהספר הזה עוסק בסין, באחת התקופות הסוערות בתולדותיה.
רונג ג'אנג היא הדור השלישי מהשלוש המופיעות בספר, אבל בעיקר אמה מופיעה בספר והיא עצמה. כשמדובר בסבתה, סין יוצאת בדיוק מהשושלת הקיסרית לרפובליקה, כשיפן נלחמת בברית המועצות ומתחילה לאיים על סין. לא אלאה אתכם במה שעבר על סין, כי הרבה עבר.

מגע כנפי הפרפר

הזיכרון האחרון שלי מורד, אותה הכרתי לפני שנים רבות, ממאן להרפות ממני. שעה שפסעה לקראתי בשבילי הקיבוץ, הבחנתי במבט עיניה המצועף שנמנע להביט לעיניי. היא אמרה שלום בקול רפה, שגרם לי לדמות אותה לאייקונה קדושה מיוסרת וחיוורת, עם הילת אור סביב ראשה דמוי פעמון זכוכית שברירי. לאחר זמן לא רב, נודע לי שורד, הרגישה, המוכשרת שתמיד הייתה עצובה, שמה קץ לחייה. עם מותה, נחשפה העובדה שהצליחה להסת

מתוך כל התוהו ובוהו של הקיום האנושי ובמהלך כל ההיסטוריה, מתחבטים מיטב המסאים, ההוגים והפילוסופים, חוקרי המוח, הפסיכולוגים, הביולוגים ואנשי הדת, וגם המדענים, בשאלה המטרידה האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו. אז אם נשפוט רק על פי ההיסטוריה-טבע האדם רע מנעוריו, כך נכתב בתנ"ך וגם פרויד יצא מנקודת ההנחה הזו וגם הפילוסוף תומאס הובס שטען כי האדם נולד עם היצר הרע – נקודה ! ולעומתו ז'אן ז'ק רוסו גרס כי ההפך הו

#
יש לי המון ספרים חלקם מודפסים, חלקם אלקטרוניים, שטרם קראתי. אני אוספת אותם בנחישות של קמצן הצובר את דינריו. למרות זאת קורה לי שאני חוזרת לספר אהוב מהעבר. אחרי אכזבה ממספר ספרים, שלא הגיעו אפילו לביקורת, חזרתי לאסימוב שאינו מאכזב.

הספר הזה עתיק ממש. הוא נדפס בישראל ב-1975, ויצא בארה"ב ב 1964. איזו דוגמה אני יכולה להביא? נניח "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק", שיצא לאור בארצות הברית בתחילת שנ

"ראיתי את שנות-חיי משתרעות לפניי כשורת עמודי-טלפון המקושרים זה לזה בחוטים. ספרתי אחד, שניים, שלושה... תשעה-עשר עמודי-טלפון, ואז הידלדלו החוטים בחלל וככל שהתאמצתי לא הצלחתי לראות ולו אף עמוד אחד מעבר לעמוד התשעה-עשר." [עמ' 120].

גילוי נאות - אני מתרגשת, ולא משמחה. הריגוש נובע מעוצמת צירופי המקרים, גם אם אין בהם כדי להעיד על הזדהות ועל דמיון ביוגרפי מלא. אסתר, גיבורת הרומן "פעמות הזכוכית", חוותה

לאחרונה חגגתי יום הולדת 18,וכיאה למסורת הפולנית,הלכנו למסעדה לחגוג.כמובן,הלכנו למסעדה מפונפנת-פלצנית עם שף בעל יומרות,מנות שכל אחת מצולחתת ונראית כאילו יצאה ממגזין אוכל,וכמובן עם מחירים בהתאם.המשפחה של אבא שלי היא משפחה קטנה,שלושה אחים,ארבעה נכדים.התיישבנו לאכול,וכמו מתוך תסריט,כל הדמויות אומרות את השורות שלהן.דוד שלי עם סיפורים על חייו כסוכן נסיעות ומפגשיו עם האוכלוסייה הישראלית הלא מתורבתת וסבא

עוד בטרם אשלח אתכם לקרוא את הספר הנהדר הזה - הערה - אני מאוד לא אוהבת, ולרוב משאירה בצד ספרים בעלי כריכה קשה,
עוד יותר מנודים בעיניי ספרים עבים מאוד עם כריכה קשה (במיוחד כשאצלי ספרים נקראים בעיקר בנסיעות). ב"ברבורי פרא" (בן כ-600 העמודים) הצליחה והיטב רונג ג'אנג לסקור בעניין ובחן רב את התמורות שחלו בהיסטוריה הסינית לאורך השנים מאז 1909 ועד 1980: תמורות של שלטון וממשל, ובעיקר תמורות חברתיות ותרבו

ברבורי פרא הוא ספר נפלא המספר את קורותיה של סין במאה ה-20 דרך סיפורה של משפחה אחת העוברת וחווה תלאות רבות החל ממלחמת האזרחים ועד סוף שלטונו של מאו. פרק מרכזי בספר תופסת "המהפכה התרבותית" כפי שקרא לה מאו. סיפורו של מסע הטיהורים המאסיבי וחסר המעצורים שראשיתו הייתה בחלוקת עלונים ובתעמולה נגד ה"בורגנים", "הקפיטליסטים", ה"אנטי-מהפכנים", "אויבי המעמד" וכל מי שנחשד באי ציות מוחלט למפלגה או שהעז אפילו רק

פעמון הזכוכית הוא ספר קלאסי.
למה הוא ספר קלאסי? מה הופך ספר קלאסי לקלאסי?
ובכן, השלמות של היבט מסוים מבחינה ספרותית. יש כל כך הרבה סופרים, כל אחד מהם מתמצא בהיבט אחר.
סילביה פלאת', נקראת המוזה האפלה, ולמה זאת?
הספרים שלה עוסקים באינטרוספקטיבה. כלומר, עיסוק בהתבוננות פנימה, מבט אל תוך הנפש. היא המוזה האפלה, מכיוון שהיא מסוגלת לקחת אותך בספרים שלה אל מול התהום השחורה, להביט בה טוב טוב, להכריח א