ביקורת ספרותית על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975) מאת סילביה פלאת
ספר טוב

---

"ראיתי את שנות-חיי משתרעות לפניי כשורת עמודי-טלפון המקושרים זה לזה בחוטים. ספרתי אחד, שניים, שלושה... תשעה-עשר עמודי-טלפון, ואז הידלדלו החוטים בחלל וככל שהתאמצתי לא הצלחתי לראות ולו אף עמוד אחד מעבר לעמוד התשעה-עשר." [עמ' 120].

גילוי נאות - אני מתרגשת, ולא משמחה. הריגוש נובע מעוצמת צירופי המקרים, גם אם אין בהם כדי להעיד על הזדהות ועל דמיון ביוגרפי מלא. אסתר, גיבורת הרומן "פעמות הזכוכית", חוותה רצף של אירועים מכוננים, פיזית ונפשית, בגיל תשע-עשרה. רצף דומה עבר גם עלי בשנה הקודמת. בכלל, זו השנה השלישית שיום-ההולדת שלי נחווה, כמו אצל רבים וטובים ממני, לא בלי נימת עצבות מפורשת. בהתאמה, הספרים שיוצא לי לקרוא עולים בקנה אחד עימה. כך קרה במפגש הראשון עם קפקא (לקראת גיל שבע-עשרה), עם "ארבעים הימים של מוסה דאג" (לקראת גיל שמונה-עשרה) - והשנה הגיעה תורה של פלאת לתת לי סתירת לחי. אין בה משום הכאבה גרידא, או ניסיון בוטה להוכיח אותי על תמימותי ובורותי בענייני העולם הגשמי שלנו - שנות החמישים של המאה הקודמת, המאה עשרים-ואחת, היינו הך - המבעית והמלא אי-הבנות. זו הייתה סטירת לחי מדמות שלא יכולתי לאהוב (עוד מעט ארחיב על נקודה זו יותר) - ועם-זאת כן הייתי מסוגלת להעריך אותה על מי שהיא, להוקיר את החוסן שמאפיין את עמדותיה, להתברך בגילוי איטי ומרהיב של אוצר הדימויים שלה, לזעוק ביחד איתה על הצביעות האנושית.

הטענה שקשה לאהוב את אסתר כבר עלתה כאן בסימניה, ובכל-זאת חשוב לי להתעכב עליה, לחדדהּ.
כבר בעמוד הראשון גאתה בי הסלידה חסרת-הפשר ממנה, בגל מבחיל ומבלבל מאוד. לא יכולתי להכיל את הדיסוננס הזה - מוות ומוצרי טיפוח, כל-כך סמוכים זה לזה. בקושי רב עצרתי את הביקורת מלהפגיש את שתי הכריכות, ברגע אחד של מורת-רוח.
ופתאום, בהפתעה גמורה, הפיסקה שחתמה את הפתיחה עזרה לי להבין שאסתר לא מחפשת אהבה - מהמאזין הפוטנציאלי, מהאנשים שנטלו או נוטלים חלק בחייה. וליתר דיוק, לא אהבה מן הסוג הנאלח - זו שמסרבת בכל תוקף לראות אותה כישות עצמאית, בלתי-תלויה. לא תמיד קיימת באהבה הזאת השתדלות אמיתית להתחקות אחר מה שעובר לה בראש, לבדוק באילו אופנים היא מעבדת את המציאות:
"אלא שאני לא הייתי נוהגת בשום דבר, אפילו לא בעצמי. פשוט הייתי נדחפת מהמלון לעבודה ולמסיבות ומן המסיבות למלון ושוב לעבודה, כמו איזו חשמלית קהויה. אני מניחה שהיה עלי להיות נרגשת, [...] אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לידי תגובה. חשתי מאוד שקטה וריקה, כמו שמרגישה בוודאי עֵין סופת-הטורנדו, בנועה בטמטום במרכזה של כל המהומה שמסביב". [עמ' 7].

מוטיב השקט מופיע מספר פעמים לאורך הרומן. אולם שקט אין פרושו אדישות:
"הדממה דיכאה אותי. לא הייתה זו דִממת הדממה. הייתה זו הדממה שלי עצמי. ידעתי היטב שהמכוניות הנוסעות משמיעות קול, וכי האנשים שבהן ומאחורי החלונות המוכרים משמיעים קולות וכי הנהר הזורם משמיע קול, אך אני לא יכולתי לשמוע דבר. העיר הייתה תלוייה בחלוני, שטוחה ככרזה זוהרת וממצמצת, אך ככול שהדבר נגע בי, היא לא הייתה קיימת בכלל." [עמ' 22].
פעמון הזכוכית, כמטאפורה וגם בתור כותרת ותווית, הפך ממזמן לתמרור אזהרה אדום, לאמור - עדיף שלא תכנסו. תגובה דומה מצאתי בדממת הספרנית ובשאלתה התמימה-להכאיב של אימא, "אולי תקראי ספר יותר קליל?". יש איזו נטייה לא ברורה לשגות באשר לטיבם של אנשים השרויים בתוך פעמון כזה. נכון, האוויר בתוכו נחמץ (תרתי-משמע) ואסתר לא מכחישה את זה, אלא להפך. אין בה שום היסוס שימנע בעדה לתאר דברים קשים מאוד; היא נמשכת אליהם ונרתעת מהם בבת-אחת, בעוצמות גבוהות, ולרוב הם מייצגים קוו-תפר עדין בין חיים למוות. בכל-אופן, אסתר רחוקה מלהיות אדישה. זכוכית, חרף אטימותה, שקופה וצלולה מיסודה. היא לא רק מאפשרת למתבונן דרכה לראות את המתרחש לנגד עיניו ללא רבב, אלא גם מעניקה לו הזדמנויות קבועות בחד-פעמיותן להעמיק אל תוך עצמו... כמו שקורה לכולנו בעת נסיעה שגרתית באוטובוס או ברכבת, רק בלי הליכלוך. שהות בתוך פעמון (דוגמת פעמון כנסייה או בניין אופרה) אומנם מגבירה את רגישות החושים ומנעימה באיזשהו מקום את אוזניהם של המתקהלים סביבו - ממש כפי שכמעט כולם מאמינים בשנינותה, בחוכמתה וביעודה לגדולות, הן באקדמיה והן בעולם הספרות והמו"לות - אך לא מגבילה את תנועת היד המושטת; זו שמנסה לגעת, פעם אחר פעם, בזולת, ונבלמת בעל-כורחה.

הבלימה הזאת לא ניזונה אך ורק מאותו "אופי דיכאוני", עליו קל כל-כך להטיל את כל האשמה. אחד הגורמים המרכזיים גלום בהחשפות לאותה צביעות שנזכרה קודם. נדמה שמזריקים תכופות לאסתר את הסאבטקסט הכל-כך פוגעני ושובניסטי - תהיי יפה ותשתקי. בהרבה הזדמנויות היא מתרעמת על כך. באחד הפרקים היא מציגה לפנינו במה היא לא טובה, באורח כה חינני אך פגיע לא פחות. בין השאר היא מדברת על רתיעתה מעבודת הקצרנות. בעוונותיי הספר הוחזר זה מכבר למדפו בספרייה, לכן אין ביכולתי לבסס את להיטותה לכתוב את מכתביה-היא, ולא להקליד, באותם סימנים מפלצתיים, את מכתבי הגברים. למרות התהום האפלה בנפשה, ואולי דווקא בזכותה, מפעמת בה תודעה פמיניסטית מאוד חזקה ונחושה. לא בכדי היא מתעסקת כל-כך הרבה בנושא הטהור, המיני והמצפוני, ולא בכדי חשוב לה כל-כך לחיות "גם בעיר וגם בכפר".
גם לפסיכיאטריה של שנות החמישים יש מקום לא מבוטל בהעמקת הדיכאון הקליני. בשעתו הזרם שראה בדיכאון עוד מחלה בריאותית היה מרכזי למדי, אם לא המרכזי ביותר. רופאים המייצגים קוו חשיבה זה אינם אנשים רעים, כלל וכלל לא. הם רק שוגים שגיאות חמורות, ולעיתים מסובך לתקן אותן - כגון אי-שיתוף המטופל בטיפולים שהוא עתיד לקבל וחסך רציני בעיסוק ישיר ולא-מעומעם בכל המעיק והמכביד, מעבר לסממנים החיצוניים. לזכותה של פלאת חשוב לציין כי היא מצליחה לתאר גם את הפנים האחרות, הנאורות והאנושיות יותר, של הפסיכיאטריה, לצד מגרעותיה.

הסקירה הזאת, כמה שהיא אישית בשבילי, ככה היא מלאת כאוס. ייתכן שהיה לי יותר קל להיפרד מהספר כפי שהשלג מחסה את הטופוגרפיה של השטח, של הזיכרון. אלא ששתינו, אני ואסתר, יודעות היטב שסופו של שלג להתמוסס, לחשוף את הצלקות ואת נקודות השבר, בתוספת ההתבגרות והפריחה המחודשת. אמת, היא דמות ספרותית ואני דמות ממשית (גם אם לא שלמה מי-יודע-מה). אופייה אינו אופיי, דרך ביטוי כאבה אינה דרכי, וקירבתה אל אש היצירה והמוות אמיצה וישירה בהרבה מקירבתי. אין כל ספק. אף-על-פי-כן, על בשרינו קיבלנו תגובות דו-משמעיות, שמכירות בסבל ובאותה נשימה דורשות מאיתנו לשכוח ולהתמודד; להערים עוד ועוד שלג על הלא-פתור, על השאלות, על הספק, ופשוט להיות חשמלית קהויה. ובמובן הזה, שתינו דומות - אמרנו לגישה הפשטנית הזאת "לא" נחרץ.
אחתום את דבריי בעוד שני ציטוטים שנגעו ללבי. הסדר מכוון. איני חפצה לסיים ברעב אלא דווקא בארס-פואטיקה, בטעם לחיים. ולא מפני שהוא מבטל את הרעב. להפך - השיר במהותו נותן לו את הביטוי הכי מזוכך, הכי אפל והכי מעודד.

"ראיתי את החיים מסתעפים לפניי כאותו עץ-תאנה ירוק שבסיפור.
בקצה כל ענף, כתאנה שמנה וארגמנית, רמז עתיד נפלא וקרץ. תאנה אחת היו בעל וילדים ובית מאושר; תאנה אחרת הייתה משוררת מפורסמת, ואחרת – מורה מבריקה; עוד אחת הייתה אי ג'י, העורכת המפליאה, ואחרת – אירופה ואפריקה ודרום-אמריקה; זו הייתה קונסטנטין וסוקרטס ואטילה ועדת מאהבים בעלי שמות מוזרים ומקצועות משונים, וזו – אלופת צוות-חתירה אולימפי; ומעבר ומעל לתאנים אלו היו עוד תאנים רבות אחרות בהן לא יכולתי להבחין בבירור.
ראיתי את עצמי יושבת במִסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי-מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי." [עמ' 76].

"בני-האדם אינם אלא גרגירי-אבק, ואני לא יכולתי לראות מדוע ריפויו של כל אותו אבק הינו דבר טוב יותר מכתיבת שיר, אותו יזכרו אנשים ועליו יחזרו בלחש בהיותם אומללים או חולים או סובלים מנדודי שינה" [עמ' 57].

» ביקורות נוספות של יעל 93'
» ביקורות נוספות על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975)