ביקורת ספרותית על ברבורי פרא - סיפורן של שלוש בנות סין מאת ז'ונג (רונג) ג'אנג
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 10 במאי, 2025
ע"י מורי


הספר הזה, 524 עמודים, הוא לא רק עבה, הוא גם בפורמט גדול יותר מהרגיל. לו זו היתה הסיבה היחידה לכבדותו, ניחא. אלא שהספר הזה עוסק בסין, באחת התקופות הסוערות בתולדותיה.
רונג ג'אנג היא הדור השלישי מהשלוש המופיעות בספר, אבל בעיקר אמה מופיעה בספר והיא עצמה. כשמדובר בסבתה, סין יוצאת בדיוק מהשושלת הקיסרית לרפובליקה, כשיפן נלחמת בברית המועצות ומתחילה לאיים על סין. לא אלאה אתכם במה שעבר על סין, כי הרבה עבר. אזכיר רק כשזה נוגע לדמויות.
סבתה של ג'אנג היתה פילגש לקצין, אחד הנעלם לשנים עד שהוא חוזר לפילגשו ולהם נולדת בת שהיא אמה של מחברת הספר. הסבתא היא גם מהאחרונות שרגליהן נקשרו כך שעצמות כף הרגל רוסקו ושטח המגע של כף הרגל לארץ קטן. זה למען העלאת ערכה בעיני בעלה לעתיד. הקצין שמת היה אבי בתה, אבל מי שגידל אותה היה רופא מוערך, שהסכים לקבל את שתיהן בדרך חתונה עם האם. אז עוד נהגו בסין במנהגי הנימוס בחומרה ובמשפחה המורחבת יחד עם המשרתים, נניח ארבעים בני-אדם, נהגו לאכול בחמישה שולחנות נפרדים ואוכל שונה. זו סין.
סין מדינה ענקית, כבר אז מונה מאות מיליונים. המרחק בין בייג'ינג הבירה בצפון מזרח לאזור סצ'ואן בדרום מערב אלפי קילומטרים. אלא שזו לא מדינה המצטיינת בסדר ובשלטון יציב ומסודר ומכאן שאיומים מבחוץ ואוכלוסייה המונה המוני אדם רעבים, כמו גם אידאולוגיות שבאות, מסרבות ללכת והן הרות אסון, זה מה שמאפיין את החלק המרכזי של המאה העשרים, עת הקומוניזם מצפון מערב חודר לסין מרוסיה. ובעת הזו, שנות החמישים והתחזקות הקומוניזם של מאו, והנה מהפכה תעשייתית. כל הסינים מתגייסים להשיג ולהתיך פלדה. גם הווק המסורתי להכנת אוכל בבית הותך. התוצאה? עוברים למטבחים מרכזיים להזנת התושבים, כי בבית שוב לא ניתן לבשל. כולם עסוקים רק בפלדה והאיכרים מבינים שגם אם לא יעשו דבר, אוכל יקבלו. אז אינם עושים דבר ואין חקלאות. גם זו סין.
אמה של ג'אנג, צעירה המקדישה חייה בכל נימי נפשה לקומוניזם, סובלת שוב ושוב מחשדנות השלטון, הרואה צל הרים כהרים, וכל אמירה, קפל בגד ושיר שנכתב בבית הספר היסודי ונשמר, מחשידים את בעליהם כימנים, בורגנים וקפיטליסטים. לפעמים זה נגמר בעיכוב דרגה ולפעמים בירייה בראש. מצמרר. כולם היו חשודים, כל ימי חייהם הלכו בין טיפות, אידיאולוגיות משתנות לפרקים, הפרנויה בשיאה, מאו חסר עכבות ורק דנג סיאו-פינג מכניס קצת היגיון לשיגעון. חייה האישיים של האם לא קלים, הצורך שלה למצוא ימניים וקפיטליסטים כי יש יעד של חמישה אחוזים סטטיסטיים, כי יש חשודים כאלה בכל מקום, מתיש. חברויות מתפרקות, נשים סובלות מבעלים, סתם אנשים מנערים מציקים, כי מאו הקים את המשמרות האדומים הכוללים נערי תיכון חמומי מוח, סוערים, שיכורי כוח ומחזיקים באידיאולוגיה שהם לא ממש מבינים בה. לרוב זה התחיל מילדי הפקידים הגבוהים המפונקים יחסית.
1966 ומאו כבר יצוק בכסאו, ומהמהפכה החברתית והתעשייתית נוצקת המהפכה התרבותית. בינה לבין תרבות אין דבר, אלא אם מדובר בתרבות הקומוניזם. הרדיפות היו קשות מתמיד וכדי "להגן" על אביה של ג'אנג בת ה-14, שהוא פקיד בכיר בשלטון, הוא נלקח לכאורה למקום בו יגנו עליו ולמעשה אוסרים אותו ללא סיבה ברורה. מאו נרדף קודם לכן, לכאורה, ע"י צ'יאנג קאי-שק מתנגדו, שפעל מטייוואן. עתה, בטוח בכסאו ובסיוע המאו-יוגנד, הלא הם המשמרות (של) האדומים, הסיוט הגדול של סין החל. מה שהובטח שיסתיים ב-1969, המשיך למעשה עד 1976 ויצר בור שחור בן עשר שנים של "תרבות".
המהפכה התחילה לאחר הוראה על תלישת הדשא מהגנים כי הוא סמל לקפיטליזם, והמשיכה בסגירת בתי הספר כי המורים הם סמל בורגנות. מאו מאבד כל חוש לטעם טוב והטעם הרע, האיומים, המוות והרעב שולטים בכל. מי שהיו פעם בכירים מנודים היום וחורשי רע, מלשנים וקנאים עולים ושולטים. אמה של ג'אנג נאסרת, אביה מורחק עד לגבול טיבט. היא, המחברת, יחד עם אחותה עוברים לדרום הצחיח ומופרדים משלושת האחים הצעירים.
בסופו של דבר, 10 שנים רעות מסתיימות ב-1976 עם מותו של מאו ומותה של מהפכת התרבות, בה בעיקר נשרפו ספרים, נסגרו אוניברסיטאות ובתי ספר, עונו ומתו עשרות מילוני בני-אדם. ג'אנג עצמה מתמחה באנגלית, מצליחה איכשהו להיכנס לתחרות בה ישלחו נציגים לחו"ל והיא מוצאת עצמה באנגליה, שלא על מנת לחזור ולחיות בסין.
היום סין היא פלנטה אחרת. קמה והשתקמה והתקדמה מתוך ההריסות העצומות שהותיר מאו, האדם שלבטח יירשם בהיסטוריה לצד סטלין והיטלר.
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עמיחי (לפני 5 חודשים)
פרפ"צ, הוצאת לי את המילים מהפה.
פרפר צהוב (לפני 5 חודשים)
עמיחי, אז הכי פשוט להסתכל על השם בסינית 张戎 :-)
בתעתיק PINYIN המקובל היום בסין השם שלה הוא Zhāng Róng , בתעתיק הישן של WADE-GILES השם הוא Chang Jung (ג'אנג / צ'אנג הוא שם המשפחה).

שם הסופרת בספר הזה כנראה מבוסס על תעתיק PINYIN. גם ה-R מבוטא בצורות שונות בסין R/J/Z. בספר על מאו נראה שהשם העברי מבוסס על התעתיק של WADE-GILES.
פרפר צהוב (לפני 5 חודשים)
תודה, מורי.
הספר הזה ממתין אצלי כבר הרבה זמן. "חיים ומוות בשנחאי" הוא ספר אחר שעוסק בחיים בסין בתקופת מהפכת התרבות.
עמיחי (לפני 5 חודשים)
הערת שוליים:
מחברת הספר כתבה ספר היסטורי על מאו בשם "מאו - הסיפור הבלתי נודע", וההוצאה בארץ תיעתקה את שמה כך: ג'ונג צ'אנג,
אך באתר סימניה נכתב (כמו בספר "ברבורי פרא") ז'ונג ג'אנג, וכך גם בויקיפדיה.
מורי (לפני 5 חודשים)
מה שאני רואה על סין מלמד אותי דברים אחרים.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
במערב בהחלט עדיף להיות עני מאשר בסין. אפילו בלי לעבוד אתה מקבל זכויות סוציאליות רבות הכוללות דיור, משכורת על חשבון משלם המיסים, קצבאות ילדים, רפואה וכו'. לא חשבת למה כל כך הרבה "אורחים" מהמזרח התיכון ואפריקה נמצאים באירופה?
מורי (לפני 5 חודשים)
פאלפ, לא יודע מה לומר. העוני במערב לא יותר פוטוגני ובטח לא המוני חסר הבית.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
אני חושב שכל הקונספט של עוני שונה בתכלית בסין ממה שאנחנו מכירים. בדיוק כמו שהם מתעקשים ש'זכויות אדם' במובן הסיני נתפסים אחרת בסין מאשר במערב.
קשה לי להאמין שמיליוני בני אדם שעובדים שם בייצור נעליים, תחתונים, מפעלי מתכת מזהמים וכולם לא עניים. אז האם יש להם מה לאכול להבדיל מימי מאו? בהחלט. אבל הם עדיין עניים.
סקאוט (לפני 5 חודשים)
נשמע מעולה, תודה. נוסף לרשימה.
חני (לפני 5 חודשים)
כיום סין ידה בכל אפילו בעלי גפן בקופסאות שימורים
שמגיעים למטבחים שלנו.
נשמע סופר מעניין.
תודה על הסקירה.
מורי (לפני 5 חודשים)
שיעור העוני בזמן מאו היה 88% והיום הוא מתחת ל-2%.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
ביקורת יפה. נשמע ספר מרתק. סין כיום היא תמנון שמקיף את העולם. ועדיין יש בה מיליוני אנשים שחיים בעוני מחפיר בדומה לימי מאו.
מורי (לפני 5 חודשים)
בר, הספר קריא מאוד ומעורר התפעלות.
בר (לפני 5 חודשים)
יפה. בתקופה האחרונה כל ספר מעל 400 עמודים אני חושבת פעמיים אם להתחייב,
הרבה עמודים מרגיש לי לפעמים כמו נצח.
דן סתיו (לפני 5 חודשים)
מורי סקירה מעניינת. אוותר.
בנצי גורן (לפני 5 חודשים)
קראתי את הספר הזה לפני כ-12 שנה ומאז הוא יושב לי בראש. זהו מסמך היסטורי מרתק מאין כמוהו.
משה (לפני 5 חודשים)
ספר שקראתי לפני 30 שנה בזמן לימודי תואר במזרח אסיה, אני זוכר שחשבתי עליו הרבה זמן, היום כמעט אינני זוכר דבר ממנו, קצת עצוב הזיכרון האנושי לא? אנחנו קוראים כל כך הרבה ואחרי 10 שנים אולי נזכור תקציר של שתי פסקאות מכל ספר שקראנו. עוד יותר מרגיז שיש יחידי סגולה ואני מכיר אחד כזה, רופא קרדיולוג שיכול לספר לך בפירוט רב את העלילה של כל הספרים שקרא, ואת רובם קרא לפני 40-50 שנה. למשל כחודש אחרי שקראתי את "נפשות מתות" של גוגול נפגשנו והוא זכר את פרטי העלילה הרבה יותר לעומק ממני. טוב, העיקר שנהנה בהווה מעצם הקריאה, השאר כפרה.
דינהליס (לפני 5 חודשים)
ספר מצויין! קראתי אותי לפני שנים רבות ועדיין לפעמים כשאני חושבת על סין אני נזכרת בו.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ