ביקורת ספרותית על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975) מאת סילביה פלאת
ספר טוב

---

מגע כנפי הפרפר

הזיכרון האחרון שלי מורד, אותה הכרתי לפני שנים רבות, ממאן להרפות ממני. שעה שפסעה לקראתי בשבילי הקיבוץ, הבחנתי במבט עיניה המצועף שנמנע להביט לעיניי. היא אמרה שלום בקול רפה, שגרם לי לדמות אותה לאייקונה קדושה מיוסרת וחיוורת, עם הילת אור סביב ראשה דמוי פעמון זכוכית שברירי. לאחר זמן לא רב, נודע לי שורד, הרגישה, המוכשרת שתמיד הייתה עצובה, שמה קץ לחייה. עם מותה, נחשפה העובדה שהצליחה להסתיר מהסובבים אותה, את היותה דיכאונית ואובדנית, ובשל כך היא סבלה עצב וכאב ללא נשוא.

לפני זמן מה, עשיתי סדר בספרי הישנים, ומצאתי בהם את פעמון הזכוכית של סילביה פלאט, אותו קבלתי מורד לפני שנים רבות, בכריכתו תמונה של פעמון - הכוונה למעטה זכוכית היוצר במעבדה סביבה סטרילית, ובתוכו בצורה מפתיעה ציור של וורד אדומה שברירית וחיוורת. את הספר קראתי בנעורי, ועד היום אני זוכר אותו כאחד מהספרים שהצליחו להעציב את נשמתי, ולא רק בגלל תוכנו והסוף הידוע של הכותבת, אלא בגלל היותו לורד שהכרתי נבואה מחרידה שהגשימה את עצמה.

הספר של פלאט הוא על מלנכוליה של בחורה צעירה הנאבקת למצוא אהבה ולבטא את עצמה כיוצרת ומשוררת, על דיכאון ששתק את פלאט, למרות כישרונותיה ודווקא בשל יכולתה להביט על העולם ברגישות, נפשה הייתה ככנפי פרפר מרהיבים, נגעת בהם, והקסם נמוג.

את פעמון הזכוכית קראתי בשנות השבעים – או נכון יותר ב – 1975. אני חוזר אליו כעת, בוחן את חיי שעברו מאז לאורו כרפלקטור רחוק המהדהד רגשות קדמונים לעומת עכשוויים. האם מה שטלטל את נפשי אז, עדיין רלוונטי?

1975 - הייתה עצובה, בשל טראומת כיפור שהעיקה. הייתי חייל בשירות סדיר, בצבא שהיה עבורי סוג של פעמון זכוכית, כפסק זמן מהחיים האמיתיים. יחד עם זאת רחשו בקרבי תשוקות וחלומות לאהבות, למימוש עצמי, וחששות להתמודדות אמתית עם החיים שיגעו לאחר השחרור. הספר של פלאט ביטא עבורי ועבור רבים אחרים את עצבות התקופה, המשולבת עם עצבות סיום הנעורים.

בקריאה שנייה, בתרגום הישן, שלמרבה ההפתעה לא הפריעה לי, הבחנתי בדברים נוספים שלא היו במוקד קראתי הראשונה, כמו התקופה עליו נכתב הספר. הייצוג לכך, הוא בפתיחה בה מתוארים הזוג רוזנברג, מרגלי האטום היהודים שנשפטו למוות כבוגדים. ברקע הייתה קיימת אימת המלחמה הקרה – ופצצת האטום. ארה"ב נחלקה לפטריוטים ולבוגדים קומוניסטים שנרדפו כבציד מכשפות מודרני. חשבתי על הרלוונטיות, מעוררת ההפתעה, לתקופתנו, למרות שמאז חלפו כ- 70 שנים.

יש בספר תיאור נפלא לקו שבר בין שתי תקופות, ארה"ב עדיין הייתה תחת השפעת המלחמה, אחת מהן היא תחושת שחרור הנשים, שלקחו חלק במאמץ המלחמתי. אך הגברים בקשו להחזיר את הסדר לקדמותו, בבסיסו האישה הקטנה אמורה להיות עקרת הבית. עדיין היו הערכים הישנים, ביטויים היה הצורך בשמירת הבתולין, יחד עם החשש מהסתכנות בהריון לא רצוי בקיום יחסי מין. התקופה הזאת חלפה לאחר מספר שנים עם המצאת הגלולה, והמהפכה החברתית שבאה בעקבותיה. פלאט מצליחה להעמיד תחושות אישיות, מול תחושות חברתיות, כאוס נפשי אישי, מול פחדים חברתיים דמוניים, גישות הומניות למה שהוא האדם, מול גישות המנסות לתייג את האדם, כחלק מהלך רוח חברתי ופוליטי, כבוגד או פטריוט, או כחולה שיש לחשמלו בראשו, ממש כמו הזוג רוזנברג. האם בסביבה הרודפת את מי שלא נחשבו פטריוטים ומחשמלת דיכאוניים, יכולה לשגשג יצירה תרבותית, השואבת מאמת גדולה הבוקעת ממעמקים נפשיים, ולא פעם זועקת זעקה גדולה?

פלאט מרגשת בתיאורי כאב מדיוקים, נוקבים, מאופקים ולעתים מייגעים, לשיגעון היורד לתהומות הנפש ולפעמוני הזכוכית שמידי פעם אנו עוטים על עצמנו במגוון תירוצים אמיתיים או מדומים. לעתים אחדים מאתנו פשוט מתקשים להתמודד, ובוחרים להתכנס לתוכם. מה זה אומר עלנו, האם אנחנו באמת מנסים, להתמודד בפתיחות וחמלה עם מצוקות אנושיות, שלנו ושל הקרובים לנו, מנסים ומצליחים להבקיע את מעטה הזכוכית?

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975)