כפר גרמני מרוחק בו התושבים הם איכרים אשר חייהם פשוטים ונורמליים מתגלה חבל. החבל מונח על האדמה ומוביל לעבר היער. שגרת הכפר הרגילה מופרת והגברים בכפר מתגייסים לגלות יחדיו לאן מוביל החבל. הם מתחילים מסע אשר מוביל אותם אל היער הענק בהולכם בעקבות החבל המסתורי. על מה שקורה בתוך היער לא אכתוב רק אומר שזהו משל על מנהיגות ומרד.
הספר כתוב בצורה מאוד יפה השפה פשוטה והסופר מוליך את הקורא בעדינות מאירוע לאירו

מלאך מעל שמי עזה

לפני שנים רבות, ביקרתי בגרמניה כחלק ממשלחת קטנה לעיר התאומה שלנו, מולאיים על הרור. הסיור שהיה מוצלח מבחינה מקצועית, התעלה גם לרמות רגשיות ואנושיות, בזכות האופן בו התקבלנו על ידי עמיתינו, שגילו פתיחות וחמימות.

הנס, היה אחד מהאנשים שליוו אותנו בבקרנו. הוא היה איש מבוגר, נמוך קומה, שנמנע מלדבר, אך תמיד פניו היביעו קורת רוח, מהעצם העובדה שליווה אותנו, ולבסוף הוא העז, ובשפה רצוצ

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת.
- - -
סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה.
- - -
בתחילה היה זה רוקי ש

במהלך טיול ערבית שגרתי בשולי כפר קטן ונידח – ככל הנראה בתקופה שלפני המהפיכה התעשייתית - מוצא האיכר ברנהרד חבל איכותי. כמי שמכיר כל דבר בכפר, ברנהרד מבין שלאיש בכפר אין חבל מעין זה – אז למי הוא שייך? מנין הגיע? זה בעצם המנוע של העלילה – הסקרנות והריגוש המתעוררים אצל הכפריים נוכח האירוע הלא -שגרתי. המשך החבל נעלם ביער – היכן קצהו?

אאוס דם זיפן (להלן אד''ז) מיטיב לבנות סיפור הנשען על המתח הקיים

כשהייתי ילדה הייתה לנו שכנה שהרבתה לבקר את אימי ולתנות בפניה את צרותיה עם בנה הבוגר. אחד המשפטים שהייתה שבה וחוזרת עליהם ונחרתו היטב בזיכרוני היה "למה הוא זוכר רק את הדברים הרעים?". הקריאה ב"אוגוסט" הזכירה לי את האם ובנה.

אוגוסט – הוא סיפור קצר רווי חום ואנושיות על היזכרות, טיבה והשפעתה על חיינו.

ממרום גילו, כשהוא מתקרב לפנסיה, משקיף אוגוסט הגרמני על חייו, בדיוק כפי שהוא והתיירים שהוא

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, ש

היא שורדת לה מיום ליום, מפזרת את ימיה ברוח. ילדים מאומצים סביבה וגם היא רוצה קצת לנוח. מחפשת את צירה, להסתובב ברחובות זה דבר נורא. גברים החלו להופיע כמו בתחנת רכבת הומה. מי שרצה אותה בערב, פרע אותה עם עלות השחר. כמה זמן יכולה לבעור ילדה, ובסך הכל בשביל מה. והיא כל כך יפה ועוד לא בת שש- עשרה, אבל יודעת משהו על העולם האפל. אבל הוא לא היה רציני ולא רצה אותה, ותמורת מילה אחת של אהבה היא נתנה כל כך הרב

החל מהעמודים הראשונים, תהיתי שמא הספר לא עוסק בנער שאיבד את תמימותו - כפי שמוצג בגב הספר - אלא בדרך מקורית להמשיג את תסביך אדיפוס, תסביך שבמהותו עוסק ביריבות שכל ילד בצעירותו חווה אל מול דמות אבהית אשר מתחרה אתו על האהבה כלפי האם. בעוד שעל פניו יש קושי מסוים (מחשבתי ורגשי) להכיר בקיומו של הקונפליקט האדיפלי או להבין כיצד הוא בא לכדי ביטוי אצל ילד כלפי אביו, צוויג בכישרונות ובדרכו הייחודית, מוציא

מבין כל ערי אירופה אני הכי אוהבת את ברלין.
בכל פעם שאני שם יש לי תחושת דז׳ה וו חזקה כאילו חלק ממני היה שייך לעיר מאז ומתמיד.
אני מטיילת ברחובותיה הרחבים כאילו אני בבוגרשוב ומפטפטת בגרמנית קלילה עם תושביה, בעיקר עם הישישים שנפעמים מתשומת הלב שבחורה ישראלית מתולתלת מרעיפה עליהם ומיד מספרים לי סיפורים על המלחמה ועל הסבל הרב שעברו בתקופתה.
אני משתדלת שלא להשוות בין הטרגדיות כי אין בכלל מה להשוות.