שותף למשחק


בצרידות קרא הקטר: הגענו לזמרינג. רגע אחד חנו הקרונות השחורים באור הגבהים הכסוף, פולטים אי־אלו אנשים צבעוניים, בולעים אחרים, קולות מהלכים נרגזים אנה ואנה, אז שבה המכונה הצרודה וצווחה מלפנים וסחפה עמה את השרשרת השחורה ברטט אל תוך חלל המנהרה. נקי ונינוח. עם רגע מטוהר במשבי הרוח הלחה, הופיע שוב הנוף המשתרע למרחב.


אחד הבאים, צעיר, אשר בלבושו הנאה ובצעדיו הגמישים בטבעיות קנה לעצמו אהדה, חמק בזריזות מבין האחרים ולקח כרכרה אל המלון. בלי להיחפז טופפו הסוסים בדרך העולה. אביב עמד באוויר. אותם עננים לבנים חסרי מנוח המשייטים ברקיע, שהופיעו רק במאי או ביוני, אותן ישויות צחורות שדמו לחבורת צעירים מרפרפים, המשתעשעים במירוץ בנתיב הכחול מעל לדרך כדי להסתתר פתאום מאחורי הרים גבוהים, ונתעצבו פתאום והתעופפו כמטפחת מקומטת ועד מהרה התפוררו לרצועות, ובסופו של דבר, כמעשה קונדס, כיסו ככיפות לבנות את ראשי ההרים. אי־שקט היה גם למעלה ברוח שטלטלה את העצים השדופים, הלחים עוד מן הגשם, בפראות כזו, שהם חרקו במפרקיהם והתיזו אלפי טיפות מתנוצצות. לעתים נדמה גם שניחוחו הקר של השלג בא מן ההרים, אז חשו בנשימה משהו, שהיה בו־בזמן גם מתוק וגם חריף. הכול באוויר ועל פני האדמה היה תוסס בתנועה פזיזה. נושמים חרש בכבדות רצו הסוסים בדרך שהתנהלה עתה במורד, כשצליל הפעמונים הולך לפניהם ומכריז עליהם.


בבית המלון ניגש מייד האיש הצעיר אל רשימת האורחים הנוכחים שעליה עבר מייד באכזבה. "בשביל מה אני בעצם פה?" החלה לנקר בו באי־שקט השאלה. "להיות כאן על ההר לבד, בלי חברה, זה יותר מרגיז מאשר המשרד. כנראה שהגעתי מוקדם מדי, או מאוחר מדי. אף פעם אין לי מזל בחופשות שלי. אינני מוצא אף אדם מוּכּר בין כל שמות האנשים. אילו היו לפחות נשים אחדות ביניהם, כדי שהשבוע הזה לא יהיה לגמרי אבוד, ויהיה אפשר להעביר אותו באיזה פלירט קטן, ואפילו תמים."


האיש הצעיר, ברון לא ידוע במיוחד מן האצולה הפקידותית האוסטרית, המועסק במנגנון המדינה, שלקח לו את החופשה הקטנה הזאת שלא לצורך מסוים, ובעצם רק משום שכל חבריו לעבודה יצאו להם לשבוע חופשת אביב, והוא לא רצה להעניק לשירות את עבודתו. למרות שלא חסרו לו כישורים, הוא היה טיפוס חברתי, וככזה אהוב, ומקובל בכל החוגים, והיה מודע לחלוטין לאי־יכולתו לחיות בבדידות. לא הייתה בו כל נטייה לעמוד לבדו מול עצמו, והוא נמנע ממצבים מזדמנים כאלה, מכיוון שכלל לא רצה בהיכרות קרובה יותר עם עצמו. הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אנשים כדי להצית את החמימות, את הרוח הטובה שלו ואת כל כישוריו, ובהיותו לבדו היה קפוא ולא נחוץ אפילו לעצמו, כגפרור בקופסתו.


הוא נכנס בדממה לאולם הריק מכול וכול, וכבר דפדף בעיתונים בחפזה, מייד שב אל חדר המוסיקה, ופרט על הפסנתר ואלס שבעצבנות קִצבו לא נתיישב היטב באצבעותיו. לבסוף התיישב אפוף קדרות, הביט החוצה בחשכה היורדת אט־אט, בערפל העולה כעשן אפור מן האורנים. שעה אחת התפוררה לו כך בעצבנות ובלי תכלית. אחר־כך נמלט אל חדר האוכל.


שם היו לראשונה אי־אלו שולחנות שמורים, שעל כולם רפרף במבטו. לשווא! אף מכר, רק שם - הוא השיב ברכה כבדרך אגב - מאמֵן, הנה שם עוד פרצוף מהרינגשטראסה, מלבד זאת כלום. אף אישה, שום דבר, שמאפשר אפילו הרפתקה של מה בכך. מצב הרוח שלו נעשה בלתי נסבל. הוא היה אחד מאותם אנשים צעירים שפניהם היפים הביאו להם הצלחה רבה, ושהיו מוכנים תמיד לפגישה חדשה, ולחוויה חדשה, ואשר תמיד דרוכים להיכנס אל הבלתי נודע שבהרפתקה, אותם שאינם נחפזים, משום שתמיד היו אורבים למשהו, אותם שלא החמיצו שום דבר אירוטי, משום שכבר במבטם הראשון לכדו בחושיהם כל אישה, ובחנו אותה, בלי כל הבדל בין בת זוגו של ידידם, או החדרנית, הפותחת לפניהם את הדלת.


כשמכנים אנשים כאלה בבוז ובמידה מסוימת של חוסר זהירות - ציידי נשים, עושים זאת בלי לדעת עד כמה קבועה במילים אלה אמת מובחנת, שהרי למעשה כל האינסטינקטים הלוהטים של הציד, האיתור, הדריכות והאכזריות הנפשית, מהבהבים בעירנות חסרת המנוחה של אותם אנשים. הם נמצאים דרך קבע במחבוא, תמיד מוכנים ונחושים ללכת בעקבות הרפתקה עד תחתית התהום. הם תמיד טעונים ביצרים, אבל לא מאלה של האוהבים אלא של המשחקים, הקרים, המחושבים, והמסוכנים. יש בהם עקשנים, שאצלם נמשכת אותה המתנה הרחק מעבר לנעורים והופכת להרפתקה נצחית, להם היום היחיד מתפרק למאה חוויות חושניות קטנות - מבט אחד כשחולפים, חיוך מתחמק, הצלבת ברך עם מי שיושבת מנגד - והשנה שוב מתפרקת למאה ימים כאלה, להם הזרימה הנצחית של החוויה החושנית היא המקור המזין והמניע של החיים.


כאן לא היו שותפים למשחק, בזאת הבחין המחפש מייד. ואין דבר מעצבן מרוגזו של המשחֵק, היושב לפני השולחן הירוק כשקלפיו בידו, מודע ליתרונו, ומחכה לשווא לשותף למשחק. הברון ביקש לו עיתון, בכעס העביר את מבטו על שורות, אבל מחשבותיו צלעו ומעדו על המילים כשיכור.


אז שמע מאחוריו אוושת שמלה, וקול בעל מבטא נוגע ללב אומר ברוגז קל: "mais tais-toi done, Edgar!‎" (אבל שתוק כבר, אדגר!)


ליד שולחנו רשרשה בעברה שמלת משי, גבוהה ושופעת הצללה חלפה דמות, ומאחוריה בחליפה שחורה מלאה נער קטן וחיוור, שהצליב בו את מבטו הנרגז. השניים התיישבו מנגד אל אחד השולחנות השמורים, כשניכר בילד שהוא מתאמץ להתנהג כראוי, בניגוד לחוסר המנוחה העולה מעיניו השחורות. האישה - ורק בה השגיח הברון הצעיר - הייתה מטופחת ולבושה בהידור ניכר, טיפוס, ועוד טיפוס שמאוד אהב. יהודייה מהודרת מעט, שגילה קצת לפני הקמילה, וכנראה גם להוטה, אבל מנסה להסוות את מזגה במלנכוליה מעושה. הוא עדיין לא יכול לפי שעה להביט בעיניה, והתפעל רק מקו הגבות היפה המתגבה ומתעגל היישר מעל אף עדין שאמנם חושף את מוצאה, אבל בצורתו האצילה הוא עושה את הפרופיל לבהיר ומעניין. וכמו כל פרט נשי בגוף המושלם הזה, היה השׂער בעל כוח משיכה בולט. נראה שיופיה עורר בה בביטחון תחושת שובע רברבני והתפעלות. היא פנתה למלצר בקול שקט מאוד, הורתה לנער שהקיש במזלגו דרך משחק, להפסיק - כל זה כביכול בשוויון נפש נוכח המבט שהגניב הברון בזהירות, ושהיא נראתה כמי שאינה מבחינה בו, בעוד שלמען האמת רק עירנותו הפעילה היא שכפתה עליה את הקפדנות המאולצת הזאת.


הקדרות על פניו של הברון הוארה בבת־אחת, זרמים תת־קרקעיים רעננו את העצבים, מתחו את הקמטים, הניפו את השרירים, כך שכל דמותו הפציעה ואור עלה בעיניו. הוא עצמו לא היה בלתי דומה לנשים, אשר זקוקות קודם כול לנוכחות של גבר כדי להוציא מתוך עצמן את כל כוחן. תחילה היה זה קסם חושני שמתח את חיוניותו עד למלוא כוחה. הצייד שבו הריח שלל. דרוכות לאתגר ניסו עיניו ללכוד את מבטה, אשר הצטלב בו לעתים בברק סתמי של רפרוף מבט, אך לא היה אפשר לומר שהשיבה מבט. גם סביב הפה האמין לעתים כי הוא מבחין באיזו גלישה כמו בהתחלה של חיוך, אבל כל זה היה לא בטוח, וחוסר ביטחון זה דווקא עורר אותו. הדבר היחיד שנראה לו מבטיח, הייתה אותה חזות קבועה של התעלמות, משום שהיו בה בו־בזמן גם התנגדות וגם מודעות עצמית, ובנוסף לכך הדרך הקפדנית התמוהה של שיחתה עם הילד שכפי שנראה בעליל הייתה מכוּונת לעיני המביט בה. דווקא התובענות הנזפנית של השלווה הזו, משמעותה הייתה, זאת הרגיש, סימן ראשון לדאגנות. גם הוא היה נרגש: המשחק החל. הוא האריך את ארוחת הערב שלו, הניח מבטו על אותה אישה ובמשך חצי שעה כמעט לא הסיר עיניו מעליה, עד שחקק בזיכרונו כל תו של פניה, ונגע בכל מקום נסתר בגופה החושני. בחוץ ירדה חשכה מעיקה, היערות נאנחו בפחד ילדותי כששילחו בהם עתה ענני הגשם זרועות אפורות. הולכים ונעשים יותר חשוכים נדחקו הצללים אל תוך החדר, האנשים נראו כמי שהולכים ונדחקים זה אל זה בשתיקתם. תחת אִיומה של אותה דממה, כך הבחין, הלכה ונעשתה השיחה בין הנער לאמו יותר מאולצת, ומעושה יותר, הוא חש שעד מהרה תגיע אל סיומה. אז החליט לערוך ניסיון. הוא קם ראשון, הלך לאט לכיוון הפתח, כשהוא משלח מבט ארוך אל הנוף ונראה כמתעלם ממנה. בהגיעו לדלת הרתיע לפתע ראשו לאחור במהירות, כאילו שכח משהו, ולכד אותה משלחת מבט עירני בעקבותיו. זה הקסים אותו. הוא המתין באולם. עד מהרה הופיעה, אוחזת בידו של הנער, ניגשה אל כתבי העת, דפדפה בהם והראתה לנער אי־אלו תמונות. אך כשקרב הברון אל השולחן כאילו במקרה, כדי לחפש גם לו כתב־עת כלשהו, ובעצם, כדי להעמיק חדור אל ברק הלחלוחית שבעיניה, ואולי אפילו לפתוח בשיחה, פנתה משם, טפחה קלות לבנה על כתפו: "Viens Edgar! Au lit!‎" (בוא אדגר! למיטה!).