מלאך מעל שמי עזה

לפני שנים רבות, ביקרתי בגרמניה כחלק ממשלחת קטנה לעיר התאומה שלנו, מולאיים על הרור. הסיור שהיה מוצלח מבחינה מקצועית, התעלה גם לרמות רגשיות ואנושיות, בזכות האופן בו התקבלנו על ידי עמיתינו, שגילו פתיחות וחמימות.

הנס, היה אחד מהאנשים שליוו אותנו בבקרנו. הוא היה איש מבוגר, נמוך קומה, שנמנע מלדבר, אך תמיד פניו היביעו קורת רוח, מהעצם העובדה שליווה אותנו, ולבסוף הוא העז, ובשפה רצוצ

#
את האירועים הגדולים בהיסטוריה אנחנו מכירים. יש לנו דעה על אירועים משמעותיים עבורנו והדעה אינה מבוססת דווקא על עובדות היסטוריות (שזה פחות או יותר אוקסימורון) אלא על מה לימדו אותנו לחשוב עליהם. ומה לגבי האנשים הקטנים שחיו את האירועים האלה? בדיון היסטורי "מדעי" אין להם מקום. מקסימום הערה על "מחסור במזון שרר אחרי המלחמה", או "פליטים שנעקרו מבתיהם נדדו וחיפשו פרנסה" והערות דומות. אי אפשר להזדהות עם

כשהייתי ילדה הייתה לנו שכנה שהרבתה לבקר את אימי ולתנות בפניה את צרותיה עם בנה הבוגר. אחד המשפטים שהייתה שבה וחוזרת עליהם ונחרתו היטב בזיכרוני היה "למה הוא זוכר רק את הדברים הרעים?". הקריאה ב"אוגוסט" הזכירה לי את האם ובנה.

אוגוסט – הוא סיפור קצר רווי חום ואנושיות על היזכרות, טיבה והשפעתה על חיינו.

ממרום גילו, כשהוא מתקרב לפנסיה, משקיף אוגוסט הגרמני על חייו, בדיוק כפי שהוא והתיירים שהוא

טישטוש גבולות. דבר מתעתע למדי המראה לנו כל פעם ופעם בה אנו חשים בו כי נקודת המבט שלנו אינה היחידה. הרי לך תדע אם כרגע אתה נמצא במצב בו קו המחשבה צלול או מטושטש? ומי אמר מהו צלול ומהו מטושטש? אותם אנשים אשר אנו מגדירים אותם כמטוטשי גבולות, כפרועים, כמשוגעים המשוגעים הם? או רק בעלי חשיבה שונה משלנו, אחרת, מיוחדת, כזו שאפילו הופכת אותם לגאונים? אתן דוגמא על עצמי: עד גיל מאוחר למדי לא הייתי מובנת לסבי