הנובלה הזו מתרחשת ב-1912. הסיפור מתחיל במה שמוגדר כ"תאונה מוזרה", בעת עגינת הספינה "אוקייניה", שנמל המוצא שלה באוסטרליה, בנמל נאפולי. איש מהנוסעים לא היה עד לתקרית, שכן כולם ירדו לחוף, אבל איש אחד, המספר – הוא היחיד היודע את הסיפור המלא מאחורי התקרית. התחלה זו היא, בדיעבד, סופו של הסיפור.

המספר, לאחר ביקור תיירותי עמוס רשמים בהודו, נחוש לשוב לאירופה בכל מחיר. הוא הצליח להשיג תא גרוע, אך נסיו

דורותיאה (או בריינדל) מנדלסון, היא הבת של מנדלסון היקר והמוכר, האחד שאני כמעט ולא מכיר אבל עדיין כשמזכירים את השם שלו לידי, עם תחושת הסקרנות גם נטועה איזו מין תחושה שלילית של "אסור" מה שעוד יותר מגביר את תחושת הסקרנות. אז כשראיתי שיש לו בת שפירסמה רומן (או לאוהבי הטייטלים: הסופרת היהודייה הראשונה שפירסמה רומן) ושהיא גם המירה את דתה, הדחף לקנות את הספר היה מהיר וברור.

אז דורותיאה, הבת של אחד מא

אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים?
וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר

מה קורה כאשר לוקחים אשמה, תשוקה ואובססיה, ומכניסים את כל אלו לסיפור אחד? אין סופר היודע לעשות זאת טוב יותר משטפן צווייג .

זו אחת הנובלות הפסיכולוגיות היותר טובות שלו שקראתי וכדרכו של צווייג, גם כאן הוא מפליא ביכולתו לחשוף את הסערות הפנימיות של האדם בנקודות קיצון של התמודדות מוסרית ונפשית.

הפעם בעומד מרכז הסיפור רופא אירופי החי בקולוניה אסיאתית והקורס תחת עומס רגשותיו והחלטותיו לאחר מפגש גו

****




סיפור חייו קורע הלב של שודד זקנות או רוצח מקרי לא אמור בכלל לעניין אותי, וודאי שלא את בית המשפט בבואו לפסוק את הדין, אלא בעיקר השורה התחתונה. רצח, או לא רצח. גם אם נניח לרגע בצד את הסיבה הישירה לפשע, כל הסיפורים על ילדות קשה, עוני, קומפלקסים פסיכולוגיסטיים או הגירה לא מוצלחת נשמעים לי תמיד כמו איזה מין "אויויוי" מתייפייף של הסניגוריה הציבורית שאולי צריכים להישמע, אבל כסוג של משקולת מ

על אהבה ומוות פטריק זיסקינד.
קראתי את הספר הזה ביום שישי בלילה וסיימתי לקרוא אותו בכמה שעות. ספר מעולה מתחיל בסיפור מאבק בו יש משחק שחמט מרתק לקחתי דוגמא דווקא מז'אן המבוגר בעל הנסיון שעד כה הביס את כולם שם בשחמט. ואז מופיע צעיר זחוח שחקן חדש טוב שמביס את ז'אן וז'אן שמח שהפסיד חש הקלה הוא יכול לנוח הוא הובס פעם ראשונה ועכשיו הוא פורש מהשחמט וישחק כדורת הוא יכול לנוח מכל הקנאים שרצו כבר שיפסיד. וה

"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know...

מחר.. מיד כשנתעורר, אאחל לך אושר מקרב לב, וזה יהיה כאילו אני מאחלת למכונה שלא מכירים את המנגנון שלה פעולה חלקה. אתה לא יכול לומר לי.. למה אי אפשר להתקרב אליך?"

אוסטרליץ הוא ספר על הדחקה והמחיר הכבד מנשוא שהיא גובה מהאדם. שני ידידים שמכירים במקרה באולם המתנה של תחנת רכבת, נפגשים לאורך שנים בכמה ערים באירופה, מבקרים ב

יש תמונה כזאת שמסתובבת בכל מיני פורומים של העצמה שרואים בה הרבה דגים ששוחים כולם באותו כיוון ורק דג אחד שוחה בכיוון הנגדי ומוצמד לה הכיתוב:
"?What if you're right and they're wrong"

יש הנחה בשאלה הזאת שיש איזה עולם אובייקטיבי, מישהו שמסוגל לראות תמונה רחבה יותר, ושיש תשובה לשאלה מי צודק ומי לא. ואני חושבת שהסיפורים של זיסקינד מתייחסים בדיוק לזה, כלומר, לספק ביחס להנחה הזאת, להעדר של נקודת מבט