“הפעם הראשונה ששמעתי על גינאה החדשה היתה בשנות ה- 60. כשקראתי באנציקלופדיה "תרבות": "גינאה החדשה היא ארץ שטרם נחקרה כולה. הסיבות לכך הם הג'ונגל המסוכן, היער המשווני שאין בו דרכים, הביצות הנרחבות, האקלים הקשה, רכסי הרים ללא מעברים ואוכלוסייה שהיא בחלקה פראית (הפפואים) ... בפנים האי אפשר למצוא עדיין שבטים של אוכלי אדם" וזה מה שנכתב על התושבים. כל שאר הכתוב זה תיאורים גיאוגרפים שמשתרעים על פני שני עמו”

“אני חושבת שכל אלו שטוענים שלספר הזה יש עלילהה נדושה ובנאלית לא הבינו מה באמת המוקד של הספר: איך מרגישה נערה בגיל ההתבגרות שאין בה שום דבר מיוחד, בתוך חברה שבה המיוחד והמצטיין הוא נדרש. אני חושבת (וזה לא בר כביקורת, אלא פשוט כנסיון להסביר) שאלו שלא הבינו את הספר לא הבינו אותו פשוט כי הם לא היו שייכים לקבוצת ההזדהות הזו; כל אלו שבשבילם התיכון היה סתם עוד תקופה שעברה לידם, ולא ממש איתם, או אלו שהי”

“"ואנשים הרגו בקיץ שעבר. איש מהם לא היה חף מפשע, אני יודע. אני הייתי אחד מהם. התבוננתי, מעל הקנה הצר של אקדח, לתוך עיניים מטורפות מאימה ושנאה, ושם ראיתי את בבואתי. כדי לסלק אותה משם היה עלי ללחוץ על ההדק" (עמוד 10). על הספר "משקה לפני מלחמה" מאת דניס ליהיין (הוצאת מעריב, 2004) המליץ לי בחום אורן נהרי. ניגשתי להמלצה בחשש, למרות היותי חובב גדול של תת־הז'אנר הספרותי העוסק בבלשים פרטיים, אבל ספרים א”

“ספר מדהים!!!!!!!! אני אישית לא יכולתי להפסיק ברגע שהתחלתי! הספר מספר על ילד שיש לו יכולת לדבר עם חברנו על ארבע. הוריו הם מדענים. יום אחד צרלי חוזר מבצפר ומגלה שהוריו נחטפו! "הוא הציץ בזריזות מעבר לכתפו, כדי לוודא שרפי לא מסתכל, וניגש בחושך אל דלת המעבדה. היא הייתה נעולה המפתחות לא היו שם. זאת אומרת שמישהו נעל את הדלת אחרי שצרלי היה כאן בפעם האחרונה, ועכשיו המפתחות אצלו." ספר שמומלץ בה”

“הפעם הראשונה ששמעתי על גינאה החדשה היתה בשנות ה- 60. כשקראתי באנציקלופדיה "תרבות": "גינאה החדשה היא ארץ שטרם נחקרה כולה. הסיבות לכך הם הג'ונגל המסוכן, היער המשווני שאין בו דרכים, הביצות הנרחבות, האקלים הקשה, רכסי הרים ללא מעברים ואוכלוסייה שהיא בחלקה פראית (הפפואים) ... בפנים האי אפשר למצוא עדיין שבטים של אוכלי אדם" וזה מה שנכתב על התושבים. כל שאר הכתוב זה תיאורים גיאוגרפים שמשתרעים על פני שני עמו”

“אני חושבת שכל אלו שטוענים שלספר הזה יש עלילהה נדושה ובנאלית לא הבינו מה באמת המוקד של הספר: איך מרגישה נערה בגיל ההתבגרות שאין בה שום דבר מיוחד, בתוך חברה שבה המיוחד והמצטיין הוא נדרש. אני חושבת (וזה לא בר כביקורת, אלא פשוט כנסיון להסביר) שאלו שלא הבינו את הספר לא הבינו אותו פשוט כי הם לא היו שייכים לקבוצת ההזדהות הזו; כל אלו שבשבילם התיכון היה סתם עוד תקופה שעברה לידם, ולא ממש איתם, או אלו שהי”

“"ואנשים הרגו בקיץ שעבר. איש מהם לא היה חף מפשע, אני יודע. אני הייתי אחד מהם. התבוננתי, מעל הקנה הצר של אקדח, לתוך עיניים מטורפות מאימה ושנאה, ושם ראיתי את בבואתי. כדי לסלק אותה משם היה עלי ללחוץ על ההדק" (עמוד 10). על הספר "משקה לפני מלחמה" מאת דניס ליהיין (הוצאת מעריב, 2004) המליץ לי בחום אורן נהרי. ניגשתי להמלצה בחשש, למרות היותי חובב גדול של תת־הז'אנר הספרותי העוסק בבלשים פרטיים, אבל ספרים א”

“ספר מדהים!!!!!!!! אני אישית לא יכולתי להפסיק ברגע שהתחלתי! הספר מספר על ילד שיש לו יכולת לדבר עם חברנו על ארבע. הוריו הם מדענים. יום אחד צרלי חוזר מבצפר ומגלה שהוריו נחטפו! "הוא הציץ בזריזות מעבר לכתפו, כדי לוודא שרפי לא מסתכל, וניגש בחושך אל דלת המעבדה. היא הייתה נעולה המפתחות לא היו שם. זאת אומרת שמישהו נעל את הדלת אחרי שצרלי היה כאן בפעם האחרונה, ועכשיו המפתחות אצלו." ספר שמומלץ בה”