ביקורת ספרותית על מיסטר פיפ מאת לויד ג'ונס
ספר מעולה

---

הפעם הראשונה ששמעתי על גינאה החדשה היתה בשנות ה- 60. כשקראתי באנציקלופדיה "תרבות": "גינאה החדשה היא ארץ שטרם נחקרה כולה. הסיבות לכך הם הג'ונגל המסוכן, היער המשווני שאין בו דרכים, הביצות הנרחבות, האקלים הקשה, רכסי הרים ללא מעברים ואוכלוסייה שהיא בחלקה פראית (הפפואים) ... בפנים האי אפשר למצוא עדיין שבטים של אוכלי אדם" וזה מה שנכתב על התושבים. כל שאר הכתוב זה תיאורים גיאוגרפים שמשתרעים על פני שני עמודים גדולים, ואף מילה נוספת על התושבים ותרבותם (ואין לי זיכרון פנומנלי, אני פשוט אוהבת את האנציקלופדיה הזאת, שמתניידת אתי כל השנים. רק זכרתי שהערך הזה קיים בה ושם למדתי על פפואה - ניו גיני לראשונה). הפעם השנייה ששמעתי על פפואה היתה ב 2007, כשמשלחת של שרים מפפואה החליטה להביא אוצר לבניין בית המקדש השלישי. חייכתי והמשכתי בחיים.
ועכשיו כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה חוסר הידע שלי, ובטוח גם של רבים אחרים, על מלחמת האזרחים הממושכת שהתרחשה שם. כל העולם כתב על כל ג'וק שהסתובב בירושלים, אבל אף מילה על רצח בארץ רחוקה. 'רחוק מהעין רחוק מהלב' פשוטו כמשמעו.
הספר מספר את סיפורה של ילדה באי בוגנוויל וקושר אותה לסיפורו של אדם לבן שחי באי ומשמש כמורה, באין מורה אחר. הלימודים הם בעיקר קריאה בספר "תקוות גדולות" שכתב צ. דיקנס. בתחילה הלימודים מתנהלים כשורה. אף אחד לא מתעניין בכפר קטן ומרוחק, אבל בהמשך הלוחמים מגיעים גם לכפר הזה. והחיים משתנים. הלוחמים, משני הצדדים, הפכו במשך הזמן לסוג של כנופיות, ואף אחד לא יודע איך להתנהל אתם. התקווה לבדה לא תמיד עוזרת, וגם מכאן צריך לברוח.
אבל הי, לפחות את הפליטים האלה אוסטרליה קולטת. פליטים אחרים היא כולאת בכלא שמור באי אחר. מחכה שימותו. אבל זה כבר סיפור מזעזע אחר.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על מיסטר פיפ