ביקורת ספרותית על מסילת המוות - דיוויד רייקר #2 מאת טים ויבר
ספר לא משהו

---

למגינת לבה של הקוראת י', המצרה על הארכנות המייגעת של ביקורותינו, אני נוטה לסטות מדרך המלך ולכתוב סחור סחור על ספר שסיימתי את קריאתו לפני למעלה מחודש, ונזקקתי לקריאה נוספת של העמוד האחורי כדי לזכור על מה ולמה ומתי.
כמי שמתנגדת בתוקף לשריפת ספרים, מצפונית ורעיונית, יש לשער כי אם הייתי נקלעת לסערת השלג, ללא חשמל וחימום, לא הייתי רואה פשע רציני בשימוש בדפי הספר הזה כחומר בעירה זמין.

קריאתו הייתה אחד הקטליזטורים ששלחו אותי לספת הפסיכיאטר, כדי לדון בשאלה הרת הגורל: למה התמכרתי לספרות מתח. הלוא כמו שיכור המתבוסס בקיאו מתוך חמרמורת קשה, מצפונו המוכתם שולח זעזועי קבס בגופו וראשו הולם כקורנס, כך גם אני חשה לעיתים עווית של גועל לאחר קריאת אחד המותחנים המדממים הללו, שעושים הכול כדי לזעזע את הקורא.

ורגע לפני שתסתכלו בי מלמעלה למטה, אסביר לכם, כי בפסיכיאטר וירטואלי מדובר, ובעצם, אני זאת הפסיכיאטרית שנשלחתי על ידי עצמי כדי לחטט במוסר הכליות שלי.

יש מספר יתרונות בניתוח עצמי מתוך מודעות. ראשית, ספת הפסיכיאטר ידעה ראשים רבים, מהם חפופים ומהם לא, ואנכי לא אשים נפשי בכפי ואניח את פדחתי על ספה מפוקפקת. שנית, חושדת אני כי הפסיכיאטרים מנצלים את ההשתפכויות של המטופלים כדי לטייל במשעולי עיסוקיהם האישיים. אתה מספר מתוך כאב אישי על ילדותך העשוקה, והפסיכיאטר עורך בראשו רשימת מכולת. שלישית, פסיכיאטר עם רקורד בינוני, גובה כמה מאות שקלים לסשן ולא מבטיח כי יתפור את נשמתך הפרומה. בזבוז אותם מאות שקלים על בגדים, כלים נאים או חפץ אהוב כלשהו (כספרי מתח!) יעלה לנפשי ארוכה בה במידה. רביעית, הלוא הפסיכיאטר המיומן ביותר יכול ללכת שולל אחרי העמדת הפנים של המטופל המיומן. כל הסיבות הללו היטו את הכף לטובת ניתוח עצמי. זול, זמין, אמיתי ללא כחל ושרק.

ובכן, השתרעתי על הספה הווירטואלית והתחלתי לבדוק את מניעי הנסתרים. מסתבר שבנפשי כלואות שתי אישויות שונות. האחת, זו שמשכימה קום בשש ושלושים בבוקר ועובדת עד שיורד הערב (בחורף), ולכן אינה נזקקת לקרם ההגנה שהקוסמטיקאית מפצירה בה לקנות (400 ₪ במחיר מבצע). אותה אישיות משעממת, אוהבת (ראו הווידוי הקודם שלי) את הבית מצוחצח ונקי ומסודר כסרגל, נטול אבק, מבריק ומבהיק. מעדיפה את חייה שטוחים, משתרעים מאופק עד אופק, נטולי מהמורות, פניות חדות, הרי געש וגשם של הפתעות. היא מכורה לרוטינה, לידיעה מראש, לתוכניות נטולות האלתור, לחיים נעדרי הפרעה.
מנגד, ישנה אישיות חילופית חובבת ריגושים, שמתערבלים כחתולים נרעשים בשק. אותה חילופית מתבוננת בבוז באחותה המשמימה, ונפשה מתאווה להרפתקאות. טרקים ובאנג'י, הודו וצניחה חופשית, סנפלינג וחודשיים באי בודד, אינם באים בחשבון. לאישיות נעדרת המעוף יש שפע של כבלים, כבוד עצמי ומחויבויות. ולמען ההגינות יש לציין כי האישיות נטולת הברק היא-היא האישיות השלטת (בפסיכיאטריה יש לזה איזה מונח מקצועי, אבל אני, כאמור, סתם מחטטת-חובבת) והאישיות ההרפתקנית היא מקבלת המרות ולכן היא נכנעת לשנייה. מה שנותר איפה לציפור נטולת הכנפיים הזו היא ההתמכרות האומללה לספרות מתח. ראוי גם לציין, כי אותה אישיות המבקרת באומץ בחדרי מתים ספרותיים, חוברת לרוצחים ספרותיים, אוכלת דונאטס שמנוניים בתחנות משטרה, שוהה בחדרי חקירות מיוזעים, מזהה עצמות וחלקי גופות, היא איסטניסטית ידועה לשמצה ממש כמו האישיות השלטת. למעשה שתיהן גם יחד שונאות ריחות, לא נכנסות לחנות בשר, מעוות את האף באלגנטיות ונגעלות מזוהמה, לכלוך והפרשה אנושית.

המפלט היחיד לחיי הרפתקאות הוא ספרי מתח, שבהם הכול סטרילי, מגעיל ככל שיהיה.

הנה, במפגש אחד עמדתי על טיבי שלי. נשאלת השאלה מה עלי לעשות. האם לשכנע את האישיות חלושת האופי לוותר על מנת האדרנלין שלה? הלוא בשנות הקריאה הארוכות שלנו חרשנו יחד את ספרות המופת מכל הצדדים. האם להכניע את ההתמכרות? מניסיון יודעת אנוכי, כי נטישת התמכרות אחת מתעלת את הפגם הנפשי להתמכרות אחרת. מכיוון שסמים ואלכוהול לא באים בחשבון ולשוקולד אני מכורה כבר מזמן, יכולה אני להתמכר חלילה לקניות, אסון שידלל עוד יותר את חשבון הבנק שלי. הרי אין שלושה ספרים במאה כזוג נעלי מעצבים בשלושת אלפים.

ולמען הקוראת י', שרוצה לדעת על מה נסוב הספר, אציין בקיצור כי איזה בלש ספרותי, שכישרונו באיתור נעדרים, מוצא את הנעדרת התורנית מייגן (על הכריכה כתוב מגאן, כמו רנו מגאן...) ובדרך ישנן גופות ונעלמים והרפתקאות. אבל כל זה לא חשוב באמת. מה שחשוב הוא למה אני קוראת את הספרות הסתמית הזאת ונכנעת שוב ושוב לאישיות ההרפתקנית שבי.

כאן הסתיימה פגישה ראשונה עם עצמי. עוד נכונו לנו פגישות רבות, שבהן אנסה לפרק באזמל מנתחים את מערכת ההכחשה העצמית, שלא מאפשרת לי להשליך את הספר לפח הקרוב.
אצלנו לא ירד שלג והחשמל פעל כרגיל, כך שלא יכולתי להסיק איתו את האח ללא נקיפות מצפון. חבל.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מסילת המוות - דיוויד רייקר #2